יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

דריוס

"תפסנו את מסיג הגבול, מסתבר שזאת נקבה," השלישי בפיקוד שלי אומר לי.

"היא בת אנוש?" אני שואל. לא הרבה אנשים אמיצים מספיק בשביל להיכנס לשטח שלי אלא אם כן הם לא מבינים למי הוא שייך.

"לא סביר, היא ברחה מקבוצה גדולה של גברים שהפסיקה לרדוף אחריה ברגע שהיא נכנסה ליער. ניסינו לאתר אותם אבל איבדנו את עקבותיהם אחרי שהם הגיעו להרי זיידן," הוא אומר לי.

"זה כל מה שאתה יודע?"

"לא אדוני, קדיין השני בפיקוד עזר לתפוס אותה והוא נמצא בתוך בית הסוהר כרגע, בקרוב יהיה לו עוד מידע," השלישי בפיקוד שלי אומר.

"תודה מייקל, אתה יכול לחזור לעבודתך," אני משחרר אותו בתנועת יד. הוא קד לפני שהוא עוזב את משרדי.

מי יהיה מספיק משוגע בשביל לפלוש לטריטוריה שלי? אני תוהה בשעשוע.

היא חייבת להיות מחליפת צורה, אבל מאיזה סוג? הזאב שלי, מדוקס, אומר.

אולי משהו חתולי מסוג מסויים, אולי היא אפילו זאבה, אני אומר לו.

לא הרבה זאבים היו מעזים לעשות משהו כזה, למרות שחתוליים הם יצורים שובבים ללא פחד, או כבוד, הוא אומר, פחד גלוי בקולו. מדוקס מאמין שזאבים הם יצורים עליוניים, ואני לא יכול אלא להסכים איתו.

אני מוציא ספר מהמדף שלי ויושב לשולחני. הוא היה ישן, עם כריכה מעור וקצוות בלויים.

אני פותח את זה ומדפדף בדפים המצהיבים.

זה היה ספר על כל היצורים שנמצאו. אני קורא לגבי כל סוג של מחליף צורה, החוזקות והחולשות שלהם, בתקווה שלא משנה מה הנקבה הזאת, אני אצליח לשבור אותה בקלות.

הדלת למשרדי נפתחת בפתאומיות והשלישי בפיקוד שלי מייקל מתפרץ פנימה, שיערו מבולגן ועיניו רחבות. אני נעמד ובמהירות מסמן לו לדבר.

"הפולשת, היא ברחה מבית הסוהר ונמצאת בגבול," הוא אומר ומיד אני רץ מחוץ לדלת ובמורד המסדרונות.

אני נותן למדוקס להשתלט ומרגיש את עצמותיי נסדקות ברגע. אני רץ על ארבע רגליים ומאיץ דרך היער.

לפתע ריח של פרווה שרופה מגיע לאפי ואני מאיט, מבולבל לפתע. אני רואה נקודה קטנה של כתום זוהר במרחק ורץ לעברה.

אני רואה את השני בפיקוד שלי כלוא בתוך מעגל של להבות ונוהם.

קדיין, תקרא לכמה זאבים שיעזרו לך לצאת מהלהבות, אני אומר לו דרך טלפתיה.

רק רגע אדוני, אני חושב שאני יכול- אני שומע אותו מיילל לפניש הוא נוחת לצידי, פרוותו חרוכה בצד אחד.

אתה צריך למצוא אותה, היא הספיקה להרוג שני זאבים, הוא אומר לי בדחיפות ואני מהנהן בהבנה. אני רץ דרך היער, עוקב אחרי הריח של הזאבים שלי. לפתע אני רואה בחורה מוקפת בלוחמים שלי.

היא מסתכלת סביב בפאניקה לפני שהיא מרימה את ידיה באוויר ומעגל של אש מתפרץ מסביבה. אני קופץ לאחור בהפתעה כשחומת להבות בגובה של שני מטרים נגלית לפניה.

שלושה מזאביי נתפסים בלהבות ומייללים בכאב. אני נוהם ונכנס לתנוחת ריצה ומדלג מעבר לחומה. החום מהאש מדגדג את כפות רגליי ואני בקושי עובר את זה בלי להישרף.

אני נוחת בצד השני סנטימטרים ספורים מהבחורה. היא מסתכלת עליי עם עיניים פקוחות לרווחה, המומה מהופעתי הפתאומית.

היא בוהה בי, ורועדת בפחד מהנהמה המשקשקת את גרוני.

תירו בה, אני מורה לזאבים דרך טלפתיה. היא מתנשפת כשהחץ הקטן נורה לצווארה.

היא צועקת כשגלים של כאב מטלטלים את גופה. חומת האש נעלמת בפתאומיות כשהיא מתרסקת על הקרקע.

הזאבים שלי מזנקים קדימה עם נהמות והבחורה מתפלת לכדור מהפחד והכאב ששוטף את גופה.

אני הולך לעברה ושומע יבבה לפני שגופה נרפה.

תכניסו אותה לתא עינויים, אני נוהם ומסתובב.

דריוס, אני מתחנן שלא תעשה את זה, מדוקס מייבב בתוך ראשי. הוא נשמע כמעט כאילו כואב לו.

למה לעזאזל לא? אני נוהם.

בבקשה, רק תסמוך עליי, אל תפגע בבחורה הזאת, הוא מתחנן שוב.

אני אעשה מה שאני רוצה, אני רוטן לעברו. אני שומע אותו נוהם לפני שהוא משתתק.

אני הולך דרך היער לעבר ביתי. אני חושב שאני צריך להסתכל שוב בספר, לא הרבה יצורים יכולים לתפעל אש.

***

"זה לא הגיוני! היצור היחיד שיכול לתכמן אש הוא דרקון, ודרקונים הוכחדו לפני כמעט חצי מאה, זה לא הגיוני!"

"היא יכולה להיות מכשפה, אדוני," השלישי בפיקוד מייקל מציע. אני מעביר יד דרך שיערי ורוטן בתסכול.

"יש רק דרך אחת לגלות," אני ממלמל לפני שאני יוצא מהבית. אני הולך דרך היער עד שאני מגיע לבית הסוהר.

השומרים נותנים לי להיכנס מיד ועוקבים אחריי דרך מורד המדרגות. אני הולך דרך מבוך של תאים עד שאני מגיע לזוג דלתות מכסף.

אני נכנס מהדלת השמאלית בזמן שהשומרים נכנסים דרך הימנית. לחדר יש חלון מזכוכית בצד אחד, משקיף על החדר השני.

אני מסתכל דרך הזכוכית ורואה את הבחורה מהיער. היא תלויה מכפות ידיה, כרוכה בשלשלאות הצמודות לתקרה. גופה רפוי, אני מניח שהיא עדיין חסרת הכרה.

תעירו אותה, אני מצווה את השומרים בחדר. הם מהנהנים לפני שהם זזים קדימה ומזריקים משהו לצווארה.

ראשה טס למעלה ועיניה נפקחות עם נשימה כבדה. גופה מיטלטל באלימות והיא מסתכלת סביב בפאניקה.

כשעיניה פוגשות את שלי היא מפסיקה לזוז לרגע. אני מסתכל עליה ועיניי נפקחות לרווחה בזמן שמדוקס נוהם שוב ושוב את אותן המילים בראשי. מיועדת.