יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

לייזריה

"הם לא עומדים לתת לי לעזוב שוב," אני ממלמלת, מרגישה אימה קרה שוטפת אותי.

"נולו אוט נוקיט טי, פרמיטה מיהי פלאסט," אני מתחננת בפני המנהיג.

הוא משמיע קול שריקה נוראי שגורם לי להתכווץ. "מה? מה קרה?" דריוס שואל בבהלה.

"אמרתי לו שאני לא רוצה לפגוע בהם ושיתן לי לעזוב, אבל הוא לקח את זה כאיום. עכשיו אין לי ברירה," אני לוחשת בתבוסה.

"איך את יכולה לפגוע בהם? הם כמו רוחות רפאים."

"יש עוד סיבה לכך שהם רוצים לשמור אותי כאן. אש היא הדבר האחד שהם רוצים, והדבר האחד שיכול להשמיד אותם."

מוכן? אני שואלת את הדרקון שלי.

כן, הוא נוהם ואני מרגישה חום מנחם. אני זורקת את ידיי באוויר ומיד חומה של אש מקיפה אותנו, ואחריהן שומעת צווחות נוראיות.

אני מכסה את אוזניי, ידיי רועדות וראשי פועם בכאב. דריוס מתמוטט על הריצפה לצידי, מחזיק את ראשו בין ידיו.

זה רעש צלול שגורם לי להתכווץ לתוך עצמי ומכריח אין ספור רעדים במורד עמוד שידרתי. אני רואה צללים נחבטים בחומת האש ומזהה את צורתו המתפתלת של מיירקה.

עיניי נעצמות בעוצמה בזמן שידיי מכסות את אוזניי. אני חוסמת הכל מסביבי ומוצאת את עצמי בפלאשבק.

אני מורידה את ידיי מאוזניי ופוגשת בדממה. עיניי נפקחות, אבל אני לא רואה שום דבר דרך הדשא הגבוה.

"לייזה? איפה את?" אני שומעת את אבי קורא. אני נעמדת ורואה אותו מסתכל סביב בבהלה.

"לייזה! הנה את, הם הלכו עכשיו," הוא אומר, רץ לעברי וכורע ברך מולי. הוא מניח את ידיו בצידי פניי.

"את בסדר?" הוא שואל בעדינות. אני מהנהנת באיטיות את ראשי.

"מה זה היה הרעש הזה? זה היה כמו צעקה, אבל הרבה יותר גרוע," אני ממלמלת בבילבול. אני נאנח ומסתכל על הריצפה למספר רגעים.

הוא נושך את שפתו התחתונה כמו שהוא תמיד עושה כשהוא חושב. לאחר מכן הוא מסתכל חזרה עליי, ואני יודעת שאני לא עומדת לאהוב את מה שיש לו להגיד.

"זה הקול שמישהו עושה כשהוא יודע שהמוות מגיע, ואין שום דבר שהוא יכול לעשות כדי להאט אותו."

יד מוחצת את כתפי וגורמת לי לצאת מהפלאשבק בנשיפה חדה. אני מסתכלת סביב עם בילבול פראי עד שאני פוגשת במבטו הדואג של דריוס.

נשימתי לא שווה ואני יכולה להרגיש את ליבי פועם בעוצמה בתוך חזי. דריוס תופס את ידי ועוזר לי לקום.

הוא לא משחרר, במקום הוא משאיר את ידו על כתפי ואני אסירת תודה על כך בגלל רגליי הרועדות.

דמעות ממלאות את עיניי כשאני מסתכלת סביבי. שום דבר חוץ מחול שחור, ואפר לבן צף באוויר. הדממה נוראית; הדבר היחיד שאני שומעת הן הצרחות.

אני כורכת את זרועותיי סביב עצמי כשגועל ממלא את ראשי. דריוס מדריך אותי דרך הכפר הריק, ובמורד ההרים.

עדיין לא אמרתי מילה, ודריוס לא הזיז את ידיו מגופי, כשאנחנו מגיעים לדרך העפר. ראשי מאבד תחושה עד שאנחנו עוצרים ואני מבינה שהחושך ירד.

"אמורים להיות עוד צללים בהרים האלה?" דריוס שואל אותי כשאנחנו סוטים טיפה מהדרך ונכנסים למערה קטנה.

"לא קרובים, הם נמצאים במעמקי ההרים ואף פעם לא מתקרבים לדרך הזאת," אני עונה באנחה.

"התיק שלך אצלי," דריוס אומר, מושיט לי את תיק הגב שלי.

אני לוקחת אותו והבעת פניי כעוסה. "לא היית צריך לסחוב את זה," אני ממלמלת, שמה לב שהוא סחב גם את תיקו בנוסף לשלי.

הוא מושך בכתפיו. "זה בסדר, לא היה לי אכפת."

אני מניחה את התיק על סלע ומתחילה להישכב, אבל אז רואה את זה. כתמים לבנים של אפר פזורים על בגדיי.

אני מתכווצת ופושטת את חולצתי וזורקת אותה לצד השני של המערה איפה שהיא נעלמת בכדור קטן של להבות. חצי מהלוחמים מקללים וקופצים בהלם. אני פושטת את המכנסיים המוכתמים גם כן, זורקת אותם לכדור האש שגדל לאש קטנה.

אני משפשפת את עורי, מנסה נואשות להיפטר משאריות הצללים. ידיים על זרועותיי גורמות לי להפסיק, דמעות יורדות על לחיי. אני רואה את דריוס וקופאת בהלם כשהוא מושך אותי כנגדו.

ידיו כרוכות סביבי, ואני מרגישה את חיבוקו מנחם באופן מוזר. כמעט מיד אני נרגעת, עם ראשי מונח על חזו. ידו מלטפת את שיערי בעדינות, באיטיות וקצביות. אבל אז, הבנה שוטפת אותי ומצחי מתקמט בבילבול. למה זה מרגיש כל כך מוכר?

***

עיניי נפקחות כשאור פוגע בפניי ואני נאנחת מהחום שסובב אותי. ידו של דריוס מפותלת סביב גופי, וידי וראשי נחים על חזו. אפילו דרך חולצתו, אני יכולה להרגיש את שריריו המוצקים מתחתיו.

ידי זזה מעצמה, מרגישה את שרירי הבטן שלו.

"שמעת אי פעם על האימרה 'לראות אבל לא לגעת'?" קולו מקפיץ אותי ומבטי מתקדר, לוקחת את ידי חזרה וזזה. אני מנסה להיעמד אבל ידו נשארת כרוכה סביבי בתוקף, משאירה אותי במקומי.

"דריוס, אנחנו צריכים לזוז, האור עלה כבר," אני לוחשת והוא מחייך בשעשוע, מקרב אותי אליו בעזרת יד אחת ואת השנייה שם מעל עיניו כדי למנוע מאור השמש להפריע לו.

"אבל נוח לי," הוא ממלמל.

אני נאנחת. זה מאוד נוח, בכנות אני גם לא רוצה לזוז, אני חושבת אבל לא אומרת את זנ בקול. "צריך לצאת, אנחנו נגיע בשקיעה אם נצא עכשיו," אני אומרת והוא משחרר אותי עם אנחה מרוגזת.

"אז בואי נצא," הוא אומר, קולו נוקשה.

אני כועסת על עצמי, את פשוט היית חייבת לעצבן אותו הא?