יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

לייזריה

אני מחבקת את ברכיי קרוב לחזי, שורקת בכאב. כואב לי לנשום, וכואב לזוז.

ראשי כואב, ואור בוהק מורט את עצביי. אני מאבדת הכרה כל מספר שעות, רק כדי להתעורר לאחר מספר דקות.

לא ראיתי אף אחד מאז שדרקון הביא לי בגדים נקיים, אחרי שהם גררו אותי לכאן.

דודי אפילו יותר חזק ועוצמתי משזכרתי, אפילו למיטלוניס עדיין כואב. וכשהוא פצועה לנקודה בה הוא מרגיש כאב, אף אחד מאיתנו לא יכול להחלים.

אני עוצמת את עיניי, מתרכזת ברגע שחלקתי עם דריוס כשהוא סימן אותי. זה נראה שזה קרה לפני שנים. אני מתגעגעת אליו כל כך, אני אומרת לדרקון שלי.

בגלל שהוא סימן אותך, את עומדת להתגעגע אליו הרבה יותר. בעוד כמה שבועות רק המחשבה עליו תכאיב לך, מיטלוניס אומר.

אני נאנחת, פניי מתעקמות. אני מרימה את ראשי כשלפתע דלת נפתחת בחוזקה. כאב יורה בגולגולתי כשראשי נופל חזרה על הקיר.

אני מרגישה נוכחות עוצמתית נכנסת לכלא ואני דוחפת את עצמי עמוק יותר לפינת התא. מה לעזאזל קרה לו? למה הוא כל כך חזק פתאום?

חלק מזה היא העובדה ששנינו חלשים כל כך, אבל עוד משהו קרה שאני לא יכול להסביר, הדרקון שלי אומר.

אני מסתכלת למעלה על דודי העומד מול התא. בעיניו ישנה תערובת של כעס וחרטה.

"לייזה, איך יכלת לעזור להם לברוח?" הוא שואל. העדינות בקולו מפתיעה אותי.

"לא מגיע להם לשבת כאן או למות," אני אומרת לו, קולי צרוד ושבור.

הוא מטלטל את ראשו, נאנח. "אחרי מה שהם עשו לנו זה פחות ממה שמגיע להם."

אני נוהמת מעט. "זה היה אביו של דריוס! לא אף אחד אחר. ואבא שלו מת!"

"מה גורם לך להיות בטוחה כל כך שהוא לא יעקוב אחרי צעדיו של אביו?"

"אני. יש לו אותי. והוא סימן אותי ככה שהקשר שלנו רק מתחזק ומבחינה פיזית הוא לא יהיה מסוגל לעשות את זה," אני אומרת.

"את באמת חושבת שאני עומד לסכן את חייהם של כל הדרקונים בגלל קשר מטומטם?" הוא נוהם בכעס. פניי נופלות.

"מה אתה עומד לעשות?" אני שואלת, בולעת בחוזקה. הוא עוצם את עיניו, לוקח נשימה עמוקה, ואז מסתכל עליי בנחישות.

"את עומד לעזור לי להשמיד את אנשי הזאב," הוא אומר, וארבעה שומרים נכסים לתוך בית הסוהר. הם פותחים את התא ומושכים אותי לרגליי.

כאב נורה דרך גופי כשאני נאבקת כנגדם אבל זה בקושי מפריע להם.

"לא! לא! בבקשה אל תעשה את זה," אני מתחננת כשההבנה מכה בי. דמעות נופלות על פניי. הוא חורק את שיניו ומתחיל לצאת.

"אני עושה את זה בשביל אבא שלך לייזה, מגיעה לו נקמה," הוא אומר, מוביל את השומרים מחוץ לבית הסוהר.

"חכה - עצור! אתה לא יכול לעשות את זה! בבקשה אל תעשה את זה!" אני צועקת, חובטת בגופי סביב.

הם גוררים אותי החוצה ולכיוון הרי הגעש היוצרים גבול סביבנו. רגליי מתחילות לדמם ופצעים נוצרים איפה שהם אוחזים בידיי.

בזמן בו אנחנו מגיעים למרגלות ההר מורס, האנרגיה שלי התרוקנה. אני מפסיקה להיאבק ומתמוטטת לעפר כשהשומרים משחררים אותי.

כאב מייסר ופועם זורם בגופי. בקושי יש בי כוח להקים את עצמי מהעפר.

אני שומעת קול שבר ומתחילה להיבהל. אני מסתכלת מעלה ורואה את דודי משנה צורה לדרקונו האדום, זהה לאחד של אבי חוץ מעיניו הצהובות; עיניו של אבי היו אדומות כמו שלי.

אני מרגישה קטנה וחלשה לצידו, רגל אחת שלו שווה בגודלה לכל גופי. אני מסתכלת עליו, ריח הפחד שלי שוטף את חושיי. הוא משחרר שאגה הגורמת לי להתכווץ בפחד.

השומרים מושכים אותי על רגליי והדבר הבא שאני יודעת הוא שאני באוויר, מוחזקת על ידי שתי רגליים ענקיות. אני מחזיקה בדרקונו של דודי כשאנחנו עפים לכיוון לוע הר הגעש.

אני לא מצליחה לנשום כשאני מבינה מה מה הוא עומד לעשות לי. דמעות נופלות על פניי ויבבה בורחת משפתיי. "אל תעשה את זה דוד! אתה יודע שהם אף פעם לא חוזרים באמת! אני לא אשאר אותו דבר אם אתה תעשה את זה!" אני צועקת, קולי נשבר ברגש.

הוא עונה לי בשפת הדרקונים ומיטלוניס מתרגם לי. החופש שלך הוא מחיר קטן לשלם למען הביטחון של הדרקונים החיים והנקמה למתים.

אני בוהה בלוע ההר מורס. זהו הר של אש משתוללת. ההר פולט אפר חם בצורת עננים שחורים יחד עם לבה רותחת. אני יכולה להרגיש את החום מגיע בגלים.

"בבקשה דוד, אני מתחננת בפניך, אל תעשה את זה!" אני צועקת, מרגישה את אחיזתו בי משתחררת.

אני מצטער לייזה. האש מקיפה אותי, חום מנחם למספר שניות.
ואז הכל מתקרר.