יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

דריוס

הזאב שלי נוהם עליי, ואני נוהם בחזרה.

איך יכולת לתת לה ללכת? היא היתה בזרועות שלך! הוא רוטן.

אני מסתכל על לייזה שמוציאה בגדים חדשים מתיקה.

בגלל שהיא ביקשה ממני! אם לא הייתי עושה את זה היא היתה כועסת עליי ולא הייתה נותנת לזה לקרות שוב! אני יורק. אני מקבל דממה בחזרה.

זה מה שחשבתי, אני ממלמל לפני שאני מפסיק את הקשר בינינו.

לאחר כמה דקות אנחנו יוצאים מהמערה. אני הולך מאחורי לייזה, לצד אחותי שחיוך גדול מרוח על פניה.

"מה?" אני אומר בכעס כשהיא זורקת לעברי מבט ערמומי נוסף.

"כלום, זה רק נראה שצדקתי לגבי הדרקון, זה עיצבן אותך, לא?" היא אומרת בלעג, נכשלת בלהסתיר את העונג הברור שלה.

"היא לא 'זה' ולא את לא צדקת לגביה," אני נוהם והיא מגלגלת את עיניה.

"אבל אתה עצבני. מה היא עשתה שעיצבן אותך כל כך?"

"שום דבר, עכשיו תשתקי לפני שאני אשים עלייך מחסום פה," אני מזהיר בנהמה.

היא צוחקת "כמובן שאתה לא תשים עליי מחסום פה, אתה תגרום לאחד הלוחמים לשים עליי אחד, בדיוק כמו אבא. למה מלך אנשי הזאב לא יכול לעשות דברים בעצמו? למה הוא חייב שהזאבים מתחתיו יעשו דברים בשבילו?" היא נוהמת וזה מספיק לי.

"תפסיקי," אני פוקד על הלוחמים. אני חוטף סמרטוט מאחד מהם והולך לעבר אחותי, קושר את זה סביב פיה.

הגיע הזמן. חשבתי שזה יקרה מוקדם יותר, היא צוחקת דרך הקשר הטלפתי.

תשתקי! אני נוהם, חוסם אותה מראשי.

אני נוהם מתחת לנשימתי, בוהה בדרך העפר עליה אנחנו הולכים. אני מרגיש יד על זרועי ומיד יודע של מי היד הזאת בגלל העיקצוץ.

"לייזה," אני ממלמל והיא נאנחת.

"לא התכוונתי להכעיס אותך," היא אומרת בקול קטן.

הזעם שלי מתרכך במיידיות.

"אני פשוט לא מבינה, לא מזמן חקרת אותי בתור האסירה שלך, ועכשיו אני קמה ואתה מחזיק אותי? מה קורה?" היא שואלת.

מה אני אמור להגיד לה? אני שואל את הזאב שלי בבהלה.

את האמת! מדוקס נוהם.

אני לא יכול לעשות את זה! זה יהפוך אותה ללונה, מנהיגה והלהקה אף פעם לא תקבל את זה!

"את הוכחת לי שאת לא רשעה. בנוסף את עברת הרבה אתמול, רק רציתי לוודא שאת בסדר," אני אומר משקר רק חלקית.

"הו," היא ממלמלת, פניה נופלות מעט.

עכשיו תראה מה עשית! מדוקס נוהם.