יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

דריוס

הזאב שלי מעצבן אותי, אני מנסה לחשוב והוא לא שותק. הבחורה הזאת נתנה נקודה טובה, אם היא תישאר כאן אני אוכל ללמד אותה איך להסתדר עם זאבים.

ואתה יכול למנוע ממנה להפוך למפלצת שהרגה את אמך ואחותך, מדוקס מוסיף. אני מעביר את ידי דרך שיערי בתסכול.

"טוב מאוד," אני אומר והיא מסתכלת עליי בהלם.

"מה?"

"את יכולה להישאר בלהקה," אני ממלמל במהירות לפני שאשנה את דעתי. עיניה מתרחבות והיא פותחת וסוגרת את פיה כמה פעמים.

"תודה ענקית! אני יכולה להבטיח לך שלא תתחרט על ההחלטה שלך!" היא מתפרצת ואני מגלגל את עיניי אך לא יכול אלא לחייך מכך ששימחתי את המיועדת לי.

"עכשיו איך לעזאזל אני יורדת מכאן?" היא ממלמלת ואני נזכר שהיא תלויה מלמעלה למטה מהתקרה. היא מסתכלת על השרשראות סביב קרסוליה.

"אני אקרא לכמה שומרים שיעזרו לך," אני אומר, פותח חלק מהקיר ומסמן לכמה שומרים להגיע.

"תורידו אותה ותביאו אותה למשרד שלי," אני מורה.

"אבל אדוני, היא דרק-"

"אני יודע! תעשו כפי שאני אומר לכם, אל תתנו ספק בהוראות שלי! תביאו אותה למשרד שלי אבל אל תתנו ללהקה לראות אותה!" אני נוהם והם קדים בכבוד.

אני הולך דרך מבוך בית הסוהר לפני שאני נכנס ליער. אני לוקח נשימה עמוקה וסוגר את עיניי כשהריח המוכר ממלא את נחיריי.

בית הסוהר מריח כמו בוגדים ודם, אני לא אוהב להגיע לשם לעיתים קרובות. בפעמים היחידות שאני מגיע, זה כשאחד מחברי הלהקה נמצא שם, אבל זה לא קרה כבר כמעט שנתיים.

אתה עומד להגיד לה על כך שאנחנו מיועדים? מדוקס שואל אותי פתאום ואני עוצר.

לא, אני אומר לו והוא נוהם.

למה לא?

בגלל שאם אני אגיד לה על כך, זה יהפוך אותה לאחריות וללונה שלי! אני מתעצבן.

כבר עכשיו היא תחת אחריותך, ומה לא בסדר בכך שהיא תהיה לונה? הוא שואל. אני שומע אותו נוחר כשאני שומר על שתיקה ומתחיל ללכת לביתי.

זה בגלל שהיא דרקון, לא? זה הדבר המטומטם ביותר ששמעתי! אתה שמעת אותה בעצמך, היא לא יצור מרושע, לעזאזל, היא הסכימה לחיות בתוך להקה של זאבים מזדיינים! הוא כועס עליי. אני סוגר את לסתי בחוזקה ודוחף אותו למעמקי ראשי.

אני אבוד במחשבותיי עד כדי כך שאני לא שם לב שאני במשרדי עם שמישהו דופק בדלת.

"יבוא," אני אומר ומתיישב בכיסאי. הדלת נפתחת ומגלה את הבחורה נאבקת בין שני שומרים.

אני מרים את ידי והם מפסיקים לזמן מספיק ארוך כדי שהיא תצליח למשוך את ידיה מאחיזתם. היא שולחת להם מבט מלוכלך ומקללת אותם בשקט.

אני מרים את גבתי כשאני שומע כמה מהקללות בהן היא משתמשת והיא מגלגלת את עיניה כשהיא שמה לב שאני מקשיב.

היא יושבת באחד הכיסאות מול שולחני.

"אלוהים זה כל כך נוח!" היא צוחקת ומתחילה לקפוץ מעלה ומטה על הכיסא. אני צופה בה ומקמט את מצחי ושומע את מדוקס צוחק בראשי.

"אף פעם לא ישבת על כיסא?" אני שואל בחריפות. לחייה הופכות לאדומות והיא מכחכחת בגרונה.

"אממ- האמת שלא, לא באמת. הפעם האחרונה בטח היתה כשהייתי בת שבע או שמונה," היא ממלמלת ואני רוצה לרסק את ראשי.

אתה כזה חמור! מדוקס נוהם ואני מסכים איתו.

"אנחנו צריכים להחליט מה את תעשי בלהקה, עד אז את תהיי לצידי כל הזמן," אני מחליט ומדוקס מסכים בשמחה.

"מה לעזאזל אני אמורה לעשות במשך יום שלם?" היא שואלת.

"כלום. קודם אני צריך לראות איך את מתנהגת עם הלהקה," אני אומר לה והיא נאנחת.

"הם לא יגיבו קצת רע לרעיון שדרקון מסתובב עם האלפה שלהם כל הזמן?"

"הם לא ידעו שאת דרקון, אף אחד לא יודע איך דרקון מריח או נראה כיום אז זה לא אמור להיות מסובך," אני מסביר.

"אבל אני ממש לא מריחה כמו זאב, ואני די בטוחה שאני לא נראית כמו אחד," היא אומרת, נשענת אחורה ומשלבת את זרועותיה על חזה.

את בהחלט לא נראית כמו זאב, אני חושב בשעשוע ונאנח בראשי.

היא נראית כמו אלה, מדוקס נותן ביטוי למחשבותיי. החזה שלה מלא, וידיה השלובות רק גורמות למחשופה להיראות יותר מרשים. היא לובשת גופייה צמודה שמראה את גופה העליון, וגם עם מכנסיה הרפויים אני יכול לדעת שיש לה רגליים ארוכות.

"אני אחשוב על זה, אבל בינתיים אני אראה לך את חדרך," אני אומר ועוזב את משרדי, הבחורה מאחוריי.

אני מוביל אותה במעלה המדרגות לסדרה של דלתות עץ מעוטרות. אני פותח אותן והיא מתנשפת, מסתכלת על החדר באימה.

"את אוהבת את זה?"

היא נעה לתוך החדר, מהנהנת בראשה במרץ.

"יופי, החדר שלי נמצא בצד השני של המסדרון אם את צריכה משהו, אני ממלמל והיא מהנהנת בראשה כדי להראות לי שהיא עדיין מקשיבה. היא מסתובבת בחדר, נוגעת בכל מיני דברים, כאילו היא מנסה לברר אם הם אמיתיים.

"תודה אלפה..?"

"דריוס, אבל את לא צריכה להשתמש ברשמיות כשאנחנו לא ליד זאבים אחרים," אני אומר לה.

"קוראים לי לייזריה," היא אומרת.

לייזריה, אני אוהב את זה! מדוקס מגרגר בשמחה וגורם לי לגלגל את עיניי.

"זה בסדר אם אני אקרא לך לייזה?"

"אני מעדיפה שתקרא לי לייזריה," היא מגיבה ואני מחייך בשובבות.

"מקובל עליי, לייזה."