יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

לייזריה

אני לא יכולה להפסיק לבהות בגופתו המושחתת והמדממת של קיילו. עיניו עדיין פקוחות, מסתכלות הישר קדימה.

הוא נראה שוב כמו ילד, כמו הילד שאהבתי ונדרתי לבלות נצח איתו. הוא היה אדיב, חזק, עדין, ויסתכל עליי כאילו הייתי הבן אדם החשוב ביותר בעולם כולו.

והיום גיליתי שהוא עמד להרוג אותי בשביל הכס שלי. שנים של אהבה ומסירות, הכל בשביל כלום.

"לייזה? את שם?" אני שומעת את קולו של דריוס אומר. אני מסובבת את ראשי, עדיין תחת שליטתו של טאלון. אני רואה אותו עומד בקצה המכתש שאני בתוכו. ראשי באותו גובה כמוהו.

"תשמעי אני עומד לעזור לך לשנות צורה חזרה, אבל קודם כל את צריכה להתקרב אליי," הוא אומר. גופי מתקדם לעברו אך במקום להנגיש את צווארי לדריוס כמו שהוא רצה, טאלון מפיל את דריוס לעפר המכתש.

אני מתכווצת כשהוא נופל למטה, נופל על פניו. הוא משתעל ונעמד במהירות על רגליו.

"זה היה לא צפוי," הוא גונח, לוחץ את ידו על חזו. הוא מתקרב אליי וזנבי מתרומם, מוכן לפגוע בו בחוד זנבו.

מיטלוניס שלא תעז לפגוע בו! הוא יכול לעשות את שנינו עוצמתיים יותר, אתה יודע את זה! אני מדברת אל הדרקון שלי בהיגיון. תן לו לעזור! אני נוהמת.

בסדר, אבל אני מצפה לאישור לשנות צורה לעיתים קרובות יותר עכשיו כשאנחנו בבית, הוא עונה.

אם אתה מבטיח לתת לי לשנות צורה חזרה אז אני אפילו אתן לך לעוף ללא קולר, אני אומרת לו והוא נוהם בשמחה.

אני מרגישה את עצמותיי מתחילות להישבר ומשחררת צעקה קטנה כשהן מסתדרות מחדש. כל תזוזת עצם שולחת לגופי כאב מיסר.

לאחר מספר דקות, אני שוכבת על העפר, מותשת לגמרי ועירומה.

דריוס הולך לצידי וזורק שמיכה על גופי. נקודות שחורות מתחילות לשטוף את ראייתי ואני יכולה להרגיש את עצמי מאבדת וחוזרת להכרה.

הוא מרים אותי על ידיו בסיגנון כלה, גורם לראשי ליפול על חזו. הכל מסביבי דוהה, עד שאני בחשכה מוחלטת עם רק דפיקות ליבו המרגיעות של דריוס המרגיעות אותי.

**************************

הלהבות הבוהקות באדום המקיפות אותי חמות. מנחמות. מוכרות.

"זרי! אנחנו צריכים ללכת עכשיו!" צלליתו של אבי נראית דרך הלהבות ואני מורידה את ידיי במהירות. הלהבות מתחילות לשכוח, משאירות רק מעגל שחור של עפר מסביבי.

"מה קורה?" אני שואלת.

"הם יגיעו לכאן בקרוב, זה רק עניין של זמן. דודך רוצה להילחם בהם אבל אני ראיתי את הנשקים שלהם, אנחנו לא נשרוד. אנחנו חייבים לעזוב לפני שהם יגיעו לכאן," הוא אומר ודחיפות נשמעת בקולו.

"אבל מה לגבי כל השאר? הם ימותו," אני נוהמת בכעס.

"ניסיתח לשכנע אותם לעזוב אבל הם הגיעו להחלטה. הם מעדיפים למות כאן מאשר לעזוב את הבית שלהם כדי שישתלטו עליו זאבים."

אני נוהמת בקול, בועטת בסלע קרוב בזעם. לפתע כעסי דועך ואני מתמוטטת על הקרקע בדמעות.

"הם עומדים למות," אני בוכה לתוך ידיי.

"לייזריה אנחנו צריכים ללכת!" אבי חוזר, מניח את ידו על כתפי.

"רק תבטיח לי שנחזור אם נגלה שבטוח כאן," אני אומרת והוא נאנח לפני שהוא מהנהן בראשו בחוסר ברירה.

"טוב מאוד, עכשיו בואי נלך."

**************************

אני פוקחת את עיניי באנחה קולנית. גופי דואב וראשי פועם בכאב.

"לייזה?" אני שומעת את קולו של דריוס אומר. אני מסתובבת ורואה אותו עומד לצד מיטתי. לוקחות לי מספר שניות להבין שאני בחדר השינה שלי.

"מה קרה? אני לא זוכרת כלום אחרי שקיילו.." אני ממלמלת בקול צרוד. דריוס עוזר לי להתיישב ומושיט לי כוס מים.

"אחרי שהקולר שלך נשבר הם עמדו להזריק אותך בחומר מרגיע כדי שתשני צורה. התנדבתי מאחר והייתי היחיד עם סיכוי מסויים להתקרב מספיק, אבל איכשהו את הצלחת לשנות צורה בעצמך," הוא אומר לי.

"אני חושבת שאמרתי משהו למיטלוניס שגרם לו לשנות צורה," אני ממלמלת.

"אחרי ששינית צורה, איבדת הכרה. דוד שלך חושב שזה בגלל שעבר כל כך הרבה זמן מאז ששינית צורה לאחרונה אז הגוף שלך התרוקן לגמרי מאנרגיה אחרי ששינית צורה, נלחמת, החלמת ונלחמת שוב, ואז שינית צורה חזרה," הוא מסביר.

"נשמע הגיוני, כמה זמן הייתי חסרת הכרה?"

"יומיים. הרבה דברים קרו, כמו למשל העובדה שהלהקה שלי ואני כבר לא אסירים אבל חייבים להישאר תחת טריטוריה דרקונית עד הודעה חדשה."

"איך לעזאזל זה קרה?" אני שואלת בתדהמה. דודי שונא זאבים, במיוחד לאחר שהם הרגו את אבי.

"הדוד שלך ראה שהצלחתי לעזור לך לשנות צורה אז הוא סומך עליי מספיק כך שהצלחתי לשכנע אותו שאנחנו לא נמצאים כאן כדי לפגוע באף אחד," הוא מושך בכתפיו ברוגע.

"וואו, התרשמת אותי. הדוד שלי הוא לא הבן אדם הפשוט ביותר לשכנוע."

אני זזה כדי לצאת מהמיטה ומיד דריוס מגיע לצידי כדי לעזור לי. אני מחייכת מעט.

"תודה, אני מעריכה מאוד את כך שהיית כאן כשהתעוררתי," אני אומרת בשקט. אני מסתכלת עליו ורואה את מבטו חודר ישירות לעיניי.

אני כמעט אבודה במבטו הזהוב כשלפתע פיו נמצא על שלי. אני קפואה בתדהמה לרגע לפני ששפתיי מתחילות לזוז בסינכרון עם שלו.

אני עוצמת את עיניי כשידו מתלפפת סביבי, מקרבת את גופי אליו. אצבעותיי מסתבכות בשיערו, מושכות בו מעט.

אני מתרחקת, מתנשמת. מצחי נח כנגד מצחו בזמן שאנחנו מסדירים את נשימתינו. חיוך מתפרש על שפתיי.

"הגיע הזמן."