יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

לייזריה

אדום שוטף את ראייתי כשהמילים יוצאות מפיו. אבי הוא הסיבה לכך שדרקוני האש נכחדו, הוא הסיבה בגללה אני בורחת כל חיי והסיבה בגללה עינו אותי במשך לפני כמה ימים.

מיטלוניס נוהם בכעס ואני צופה בדריוס המתחיל להזיע פתאום.

"לייזה, את צריכה להירגע," הוא אומר, נשימתו איטית. הוא נעמד והולך במהירות לעבר הדלת. הוא מוריד את חולצתו בשנייה בה הוא יוצא מהחדר שלי.

הכעס של דרקוני ממשיך לגדול כשאני מחברת את כל הזמנים הנוראים בחיי עם טעויותיו של אבי.

"לייזה את צריכה להירגע!" דריוס צועק מהמסדרון.

"זה הדרקון שלי, זאת לא אני," אני נוהמת, מחזיקה את ראשי כשכאב פועם בגולגולתי.

מיטלוניס אני לא משנה צורה עכשיו! תירגע! אני צועקת על הדרקון שלי וחורקת את שיניי כלפי הכאב ששורף את גופי.

אני צריך לשנות צורה לייזה! לא עשיתי את זה במשך כמעט שנה! הוא נוהם בחזרה.

אני אדבר עם דריוס לגבי זה אבל אנחנו לא משנים צורה עכשיו! זה מסוכן מידי, אני מנסה לדבר אליו בהיגיון והוא מסכים בעל כורחו.

אני מרגישה את הטמפרטורה בחדר יורדת בחדות. אני מסתכלת לעבר המיסדרון ורואה את דריוס שוכב על הריצפה, לא זז.

"שיט," אני לוחשת ורצה לעברו. מצחו מכוסה בזיעה בוהקת.

"אנג'ל!" אני צועקת ודלת חדרה נפתחת במיידיות.

"מה קורה? דריוס!" היא צועקת כשהיא שמה לב למראה שמולה.

"מה עשית לעזאזל?" היא צועקת, דוחפת אותי ממנו.

אני מתכווצת מכאב כשראשי פוגע בקיר בחוזקה. ראייתי נהיית מטושטשת וכל מה שאני רואה זה אין ספור זוגות מגפיים לפני שהכל נבלע בחשכה.

*************************

אני יכולה להרגיש את רגליי היחפות פועמות כשאני רצה מהר יותר ויותר דרך השדה. אני רצה כבר למשך שעה, ואני די בטוחה שרגליי מדממות.

אבי רץ כמה מטרים לפניי, מסתכל לעברי כדי לבדוק אם אני בסדר.

אני מסתכלת לאחור ורואה כמעט תריסר גברים מתקרבים אלינו באיטיות. אני מקללת תחת נשימתי וכך גם אבי.

אני מסתכלת סביב וזה נראה שהקרקע מפסיקה. צוק.

"זה צוק! אנחנו צריכים לעצור!" אני צועקת אך אבי ממשיך לרוץ.

"זה בסדר לייזה, אני אקפוץ ואשנה צורה באוויר, פשוט תעלי על הגב שלי," הוא אומר לי. אני מהנהנת בראשי במהירות, פאניקה מתחילה להתפשט בגופי.

הציידים ממשיכים לרדוף אחרינו, אבל מאטים כשאנחנו מגיעים לצוק. הם סוחבים נשקים, קשתות וחצים, חרבות, גרזנים, אפילו שוט.