יעוד הדרקון • Mate To The Dragon

דריוס

אני מבולבל כל כך. אני לא יודע אם לייזה הביאה אותנו לכאן בידיעה שהדוד שלה יכלא אותנו או לא. בנוסף, בדיוק לפני שעזבנו, ראיתי צד שלה שהדאיג אותי.

היא הרגה את השומר הזה, פשוט בגלל שאזק אותה, ובמכה בודדה. עיניה נצצו באדום וקולה כנהמה פראית שגרם לחדר לרעוד ולזאב שלי להתכווץ מהעוצמה שהיא הקרינה.

"המיועדת לך היא כלבה." אני מסתובב ורואה את אנג'ל מסתכלת עליי דרך מוטות המתכת.

"אל תדברי אליי," אני ממלמל, מזיז את מבטי.

"אתה יודע שאני צודקת. היא הרגה את השומר הזה בלי למצמץ, והיא נתנה לדוד שלה לכלוא אותנו פשוט בגלל שאנחנו זאבים," היא יורקת.

"תפסיקי לדבר אנג'ל," אני נוהם, מתחיל להתייאש ממנה.

"היא אפילו לא הגיבה כשאמרת שהיא המיועדת לך! לא הראה רגשות, לא אמרה שום דבר, היא אפילו לא הסתכלה עליך!"

אני מסתכל עליה ועיניי הזהובות בוהקות ומרגיש את קול האלפה הסמכותי שלי יוצא דרך מילותיי.

"את לא חושבת שהבנתי את זה? את לא חושבת שאני יודע שהמיועדת לי פשוט דחתה אותי? ושבגלל המיועדת לי הובילה לכך שאנחנו כלואים עכשיו?" אני נוהם בכעס.

אנג'ל מתרחקת לעבר הקיר, תוחבת את רגליה מתחת לסנטרה, מלפפת את זרועותיה סביב עצמה. היא בהתה בריצפה, ראשה מורכן.

"אני מצטערת דריוס, אני יודעת שזה בטוח קשה לך. פשוט.. הלוואי שהיית מקשיב לי," היא לוחשת.

אני לא אומר כלום. אני לא בטוח מה אני אמור להגיד, או אפילו לחשוב. אני נותן לראשי ליפול על קיר האבן, נשימה עמוקה יוצאת מפי.

"כמה זמן אנחנו כבר כאן?" אנג'ל שואלת.

"אין לי מושג, אבל אני מותש. אני הולך לישון," אני ממלמל, נשכב על מיטת המתכת.

אני משעין את ראשי על ידיי, מצליח להתמקם בנוחות שמספקת אותי ונרדם ברגע בו עיניי נעצמות.

***************************

האש סובבת אותי, זוחלת במעלה בגדיי וכורכת את שיערי, אבל זה לא כואב לי. אני יכול לראות את עורי הופך לשחור אבל אני לא מרגיש דבר.

אני מסתכל סביב ומבין שאני עומד באחת המרפסות של הטירה. מאחוריי נמצא חלון ענק המשקיף על הרי הגעש.

אני יכול לראות אורות כתומים ואדומים רוקדים על הזכוכית השחורה. אני בוהה במשטח המבריק, מהופנט מהצבעים עד שלפתע הקרקע מתחילה לרעוד.

אני צופה במרפסת נסדקת ונופל לברכיי. אני נותן לזאב שלי להשתלט ואחרי רגע אני נמצא באוויר, קופץ מהמרפסת.

רגע לפני שאני עומד לנחות, הקרקע נפערת לתהום. אני נופל, למה שנראה כחשכה בלתי נגמרת וצופה בשמיים הבוערים מעליי נבלעים בעשן.

***************************

אני קם לקולה של אנג'ל המשולב בטריקות על מוטות הברזל ממנו עשוי התא. אני רואה את השומרים ונעמד במהירות.

"מה קורה כאן?" אני דורש. אחד מצחקק, פותח את הדלת ומתקרב לאזוק אותי.

"אתה מוזמן לחתונה," הוא אומר ועיניי נפערות בפחד.

"של מי?" אני שואל אותו. הוא מסתכל עליי, חיוך על פניו.

"המיועדת שלך." אני נשבע שאני לא יכול לנשום.

מאז שהייתי ילד נאמר לי שמיועדת תחזק אותי בתור אלפה, מנהיג, ותגדל יחד איתי ילדים שיהיו עוצמתיים יותר ממני עם זמן.

למרות זאת זה מרגיש שלייזה הורסת את חיי. בגללה, עכשיו אין לי מיועדת, להקה, בית או עתיד.