הארי פוטר+פרסי ג'קסון=?

הסוהרסן

נ.מ פרסי.

אני חולם.
אני חולם חלום מלא ריקנות.
ללא שום ניצוץ של אור.
אני חולם חלום חסר תועלת. בדיוק כמוני.
אלה המחשבות שעלו לי לראש, בזמן שהסוהרסן שאב את נישמתי.
העיניים שלי החלו להעצם, אבל אז הרגשתי שתי ידיים גוררות אותי משם. הסוהרסן התנתק ממני לרגע.
זאת הייתה אנבת'. היא החלה לגרור אותי מהיצור צמא הדם.
"פרסי!" צרחה אנבת', בזמן שניסתה לאחוז גם בי וגם בתיבה. "אני שמעתי על סוהרסנים!"
הסוהרסן הופיע מולנו.
"אתה חייב להתמקד במחשבה עצובה אחת! כך לא יהיה להסורסנים מה למצוץ!"
מה?
מחשבה עצובה אחת? עצובה? מה הקשר מחשבה  עצובה?
הסוהרסן נעמד מולנו,ולידו, עוד המןני סוהרסנים נאספו. לפחות נדמה לי, כי לא הייתי בהכרה מלאה באותו הזמן. תכלס הם נראו כמו חבורות גושים שחורים מעופפים.
סוהרסנים התקרבו אלינו.
"פרסי..." מילמלה אנבת'. "אני לא יכולה לגרור אותך יותר. תזכור, מחשבה אחת עצובה."
סוהרסן התקרב אליה והיא התקפלה ונאנקה.
עיניי נפערו.
"אנבת'!" זעקתי בלחישה חלושה. ניסתי להתקרב אליה, אבל היא הזדקפה ועיניה התמלאו נחישות.
"מחשבה... עצובה... אחת!" היא צעקה. "פרסי, עכשיו!"
עשיתי כדבריה. חשבתי מחשבה עצובה אחת. חשבתי על הזמן שבו הודיעו על המוות של גייסון.
סוהרסן עף אליי,ואני עצמתי עיניים.
מחשבה עצובה. מחשבה עצובה. תחשוב על מחשבה עצובה.
הרגשתי תחושת קרירות מוזרה, אבל לא יותר מזה.
"אנבת', זה צליח!"
"כן,עכשעו בואו נעוף מפה!"
שנינו התחלנו לרוץ, והסוהרסנים אחרינו.
רצנו בין מסדרונות מוזרים,ומקומות מוזרים.
איך יוצאים מפה?
בזמן שאני ניסיתי להבין מה עושים ברגע זה,אנבת' כבר מצאה פתרון.
"פרסי!" צעקה. "שם!" היא הצביע לעבר אח מוזרה שעמדה לה באמצע הסמטה(ולידה היה אגם חומצה בוער). "כנס לתוך האח!"
לא שאלתי שאלות. פשוט נכנסתי אל האח.
"מה זה,מה עושים?" שאלתי את אנבת. אנבת' לא ענתה ורק הביטה בלחץ בסוהרסנים שהתקרבו לעברינו,וחטפה שקשיק מוזר שהיא מונח מעל האח.
"קח את זה," אמרה ונתנה לי חופן גדוש של חול מוזר.
"מה זה?" שאלתי אותה.
"אין זמן." אמרה ויצאה מהאח. מסתכלת בחשש על הסוהרסנים מאחוריה. "זאת אבקת פלו. תצרח  בית אנקלנטוס הקומה העליונה .אני אבןא אחריך."
"מה-"
"עכשיו!"
לא שאלתי יותר שאלות.
"בית אנקלנטוס הקומה העליונה!" צרחתי.
____________________________________

נ.מ פרסי.

אפר עף לכל מקום בזמן שהחלקתי מהאח החוצה.
אלים אדירים. מה זה לעזאל זה היה?
השתעלתי והתיישבתי על הרצפה בניסיון להסדיר את נשמתי. "אנבת'..." מילמלתי. "איפה אנבת'?"

פאף!

אבק ואפר עפו לכל. אנבת' החליקה מהאח בעננת אבק ועפה ישירות עליי.
"אלים אדירים!" צעקתי בבהלה. "אנבת! את בסדר?" שאלתי ואחזקתי בה.
"כ-כן." אמרה אנבת' והביטה בי. "אני בסדר."
"אלים אדירים," מלמלתי וחיבקתי אותה.
למשך שניה ישבנו שם,מחובקים,מנסים להסדיר את נשימתינו.
"איך ידעת איך עושים את זה?" שאלתי אותה, בעודי מחבק אותה.
היא פלטה נחירת צחוק.
"ספרים."
צחקתי והשתחררתי מחיבוקה בעדינות.
"קדימה," אמרתי לה בחיוך אידיוטי. "בואי נמצא את החברים שלנו ונעוף מפה,"
אנבת' הינהנה.
"אבל פרסי," אמכה לרגע ועצרה אותי מללכת.
"הממ?"
"זה יהיה קצת קשה."
"מה,למה?"
"כי... למיטב ידעתי זאת לא הקומה שהחברים שלנו נמצאים. אני חושבת... שזאת עליית הגג. וזה אומר מלכודות."
אוי לא.
הבטתי באנבת' בחשש. נראה שהיא חושבת בדיוק כמנוי.
"אני לעולם לא אבין את אלות הגורל."

וואו! כמה זמן עבר? שנה? שנה וחצי? אני יודעת שהמון.

אני רק חייבת לציין שהפרק הזה עלה בזכותה של- liveInBooks404   שהביאה את הרעיון של המחשבה העצובה שהצילה את סריוס בלק מאיבוד שפיות באזקאבאן (עובדה שאני לא ידעתי)וכך גם את אנבת' ואת פרסי, והוציאה גם אותי מהמחסום כתיבה של הפרק הזה שהייתה לו התחלה, אך לא היה לו המשך. תודה💕

ובכללי, אני רוצה להגיד לכם תודה על זה שעדיין המשכתם להגיב ולקרוא על הספר למרות שהוא לא היה פעיל במשך כל כך הרבה זמן.  באמת באמת המון תודה❤
 

ומקווה שנהנתם:)