הרמיוני.

932 45 30
                                    


נ.מ הרמיוני.

אני מודה, קצת הרגשתי אשמה שנטשתי את רון והארי.
כאילו זאת הייתה הבחירה שלי, ואני הייתי שלמה איתה והכל, אבל עדיין תקפו אותי רגשות אשם.
תאליה שהבחינה בכך שאני מרגישה לא בנוח הלכה לדבר איתי בחוץ.
"אני יודעת שאת מרגישה קצת אה.... אשמה אפשר לומר, אבל תשמחי עם הבחירה שלך," אמרה.
"אני שמחה," אמרתי בהחלטיות. "פשוט... רון, טוב, אני תמיד ידעתי שאנחנו לא כאלה מתאימים, אבל... זה כאילו זרקתי אותו ואת הארי להירקב לעזור לפרסי, בזמן שאני פה איתכן יוצאת משימות אחרות."
"הרמיוני, עשית את הבחירה הנכונה," אמרה תאליה בניסיון לעודד אותי. "את יודעת את זה."
"אני יודעת," מילמלתי. "אבל בכל זאת..."
"הרמיוני, את לא זרקת אותם," אמרה תאליה. "את פשוט לא."
"אבל אני לא אוכל לעזור להם יותר," אמרה הרמיוני.
"את כן," אמרה תאליה. "במלחמה הגדולה אנחנו הציידות, עזרנו לפרסי ג'קסון ולמחנה החצויים להילחם נגד קרונוס והטיטאנים."
"אתן... עזרתם להם?" אמרתי בתמיהה.
"תאליה הינהנה.
"אנחנו עזרנו להן." אישרה.
זה היה מוזר. נשמעו כמו שתי נשים זקנות או משהו.
לרגע אחד הייתה שתיקה.
עדיין הייתי בספק, ותאליה שמה לב לזה.
"את יודעת, ברגע שהפכתי להיות ציידת חיבקתי בן." אמרה תאליה, נבוכה. "אם זה מעודד אותך,"
פלטתי ציחקוק קטן.
"את? חיבקתי בן? אחרי שהפכת להיות ציידת?" אמרתי בציחקוק
"אכן," אישרה תאליה, ופלטה גם היא צחקוק.
"הו, אז מי זה היה?" שאלתי עדיין מצחקקת, והרמתי גבה.
תאליה נאנחה. חיוך קל עלה על שפתיה.
"פרסי," מילמלה וגילגה עניים.
פלטתי צחוק לא מאמין.
"לא נכון!" אמרתי, בגירוי. "הוא של אנבת'!"
"הם לא היו זוג באותו הזמן," אמרה תאליה בהתגוננות. " וחוץ מזה, הוא היה חבר טוב. אני מכבדת אותו."
"חה!" אמרתי, והרמתי גבות בהתגרות.
תאליה נעצה בי מבט ארוך, שהגיעה למה אני רומזת.
"אני אף פעם, אבל אף פעם, ואני מתכוונת לזה, לא התעניינתי ואני לא מתעניינת במוח האצה הזה." היא את זה בנוקשות.
בהיתי בה לרגע. היא ממש דבקה בקטע הזה של הציידות הא?
ומה אלה שינויי המצב רוח האלה?
"אוקיי, אוקיי," אמרתי בכניעה. "בסדר, ניצחת."
חיוכה חזר אליה.
"קדימה," אמרה. "בואי נחזור למחנה."
בחיי היא מוזרה.
__________________________________________

נ.מ הארי.

ישבתי ליד רון על האדמה וניחמתי אותו. המסכן, איבד את החברה שלו. לנצח.
אחרי שרון סיים לבכות הוא התיישב על אבן, ואני לצידו.
"אתה בסדר?" שאלתי אותו.
הוא ניענע בשלילה.
"היא עזבה אותי, הארי." אמר רון. "היא פשוט עזבה אותי."
לא ידעתי מה לומר.
כעס מילא אותי, וכך גם התיסכול. לא האמנתי שהיא נטשה אותנו, ואם זה מה שאני מרגיש, לא האמנתי מה מרגיש רון.
"זה כאילו... זה מסובך," אמר רון באומללות.
"היי, הכל יהיה בסדר," אמרתי באילתור. לא ידעתי מה לומר, לא קרה לי דבר כזה מעולם.
הוא הינהן בפנים חלושות.
"הכל יהיה בסדר," חזר גם הוא על דברי.
__________________________________________

אני יודעת שהוצאתי את תאליה מוזרה קצת או לא עצמה...

הארי פוטר+פרסי ג'קסון=?Where stories live. Discover now