הארי פוטר+פרסי ג'קסון=?

פגישה מחודשת.

נ.מ הארי

הלכנו לטייל בחוץ בערב. רצינו מרחב נשימה מהפגישה עם פוסידון, וגם להכיר קצת את ארה"ב.
"מה שקרה היה מוזר מאוד." אמר רון.
"כן," אמרתי. "אם פוסידון באה לפגוש אותנו בכבודו ובעצמו, אז הוא באמת לא רצה שפרסי לא יהיה בכל.... אה.... הדבר הזה."
הרמיוני הינהנה
"באמת נראה שאכפת לפוסידון מפרסי," אמרה הרמיוני. "בדרך כלל לאלים לא אכפת מילדים שלהם בכלל."
הרגשתי דקירות קינאה בכל גופי.
לפרסי יש הורים שאוהבים אותו. לי אין. זה גרם לי לקנאה בו עוד יותר.
"אני חושבת-" התחילה הרמיוני לומר.
"נו, מה יש לנו כאן." קול קטע את הרמיוני.
הסתובבתי בחטף.
מולנו עמד מישהו עם שרביט מונפת לעברנו, ועל ידו היה קעקוע. אוכל מוות.
"נו, איזה מזל דפוק יש לנו!" אמר רון.
"מה? איך-איך הגעת לארב"ה?" שאלתי בפחד.
"לוולדמורט יש אוכלי מוות בכל רחבי העולם." אמר האוכל מוות. "הוא ישמח מאוד שאני יביא אתכם אליו."
חיוך מרושע עלה על פניו.
"תגידו ביי ביי," אמר. "כי וולדמורט הולך לחסל אתכם!"
באתי להוציא את שרביטי, אבל אוכל המוות קטע אותי.
"אם תעז להוציא שרביט, חבריך ימותו. וולדמורט לא ביקש להביא אותם בחיים."
הורדתי את ידי מכיסי(ששם הייתה השרביט.), והרמתי ידיים באיטיות.
"עכשעו יותר טוב," אמר אוכל המוות. "שת-"
הוא קפא לרגע והתמוטט.
מולנו עמדו לא אחרות, מאשר מציידות ארטמיס.
__________________________________________

נ.מ פרסי.

אחרי האוכל,המשרתים של וולדמורט הראו לנו את החדרים שלנו, ואני הלכתי לעבר חדרי בעצבנות.
וולדמורט רצה שדראקו יהיה עם אנבת'. מה הוא חושב לעצמו?!
הייתי עצבני מזה מאוד, וראיתי את הפרצוף שעשה דראקו מאלפוי שאמרתי שאני החבר של אנבת'.
זה גרם לי לא לחבב אותו. אפילו לשנוא אותו.
הייתי במידה רבה מאוד, מעוצבן. בצורה בלתי יאמנת.
לפני שנכנסתי לחדרי, וולדמורט עצר אותי.
"אדון ג'קסון," אמר. "אני יכול לדבר איתך לרגע?"
ידעתי שהוא לא יקבל תגובה שלילית אז הינהנתי, וצעדתי לעברו.
הוא נאנח.
"תקשיב," אמר. "אני לא רוצה שה... אה... מה שקרה הערב יסכסך בנך לבין דראקו, או שתכעס עלי בגלל זה,  בסדר?"
הינהנתי.
"אני לא כועס, עליך." אמרתי. "טוב, כן, קצת. אבל לא במידה כזאת גדולה, אני יודע שלא עשית את בעוונה.אני כועס בגלל דראקו. ראית את הפרצוף שהוא עשה שאמרתי שאני החבר של אנבת'? אני לא אוהב את זה."
"אני מבין." אמר וולדמורט. "אם דראקו, ינסה להפריד בניכם. אני ידאג שהוא יסבול בגלל זה." הוא אמר את זה בצורה זורמת, כאילו ממש התכוון לזה.
"תודה," אמרתי.
הוא בהה בי לרגע, כאילו אף פעם לא אמרו לו תודה.
הוא הינהן.
"אין-אין על מה. עכשיו לך לישון, יש לנו מחר יום גדול." אמר, והלך משם.
נאנחתי, וניכנסתי לחדר, מתכונן לשינה.