הארי פוטר+פרסי ג'קסון=?

המריבה.

נ.מ פרסי.
הלכנו בין טיפות הגשם שירד.
"לאן אתה לוקח אותנו?" שאלה אנבת'.
"למחילה." אמר הארי.
בהיתי בו בעלבון. הוא מגלה לאנבת' לאיפה אנחנו הולכים ולי לא. ממש נחמד.
"חשבתי שאתה לא יודע מה זה יעשה למוח של חצוי." אמרתי בזעף.
הוא בהה בי.
"התכוונתי שאני לא יודע מה המידע הזה יעשה למוח מהסוג החצוי שלך." אמר הארי.
"הארי..." אמרתי באיום.
"אוקיי, די!" אמרה אנבת'.
"כאילו, המוח שלך זה זרזיף, אז אני לא יודע מה המידע הגדול הזה יעשה למוח שלך." המשיך הארי.
הוא בכוונה מנסה לעצבן אותי?, כי הוא מצליח.
"תיהיה בשקט פוטר, אתה לא יודע מה אני יכול לעשות." אמרתי. בדרך כלל על המילים האלה אני מטביע את המשהו במים, אבל הארי פוטר הוא נעלב ממני, זה ברור. אז חיכיתי.
"אתה? יכול לעשות משהו?" אמר הארי בצחקוק.
",אתה בקושי יכול להזיז את הגוף שלך מרוב שאתה שמן, אז לעשות משהו? הצחקת אותי."
הסתכלתי על הארי ואז על הנהר הקרוב.
"פרסי, לא." אמרה אנבת'.
"אני לא יעבור על זה בשתיקה " אמרתי. הרגשתי שהמים גואים בי. נזכרתי את כל האנשים שצחקו עלי: ננסי בבופיט, מר ד'; מורים מעצבנים; קלאריס וכל מי שקרה לי טיפש. ועכשיו תראו הארי פוטר מעליב אותי, והוא זה ביקש את עזרתי.
מיקדתי את כל הכעס הזה והרמתי ידיים בצעקה.
האדמה רעדה.
"פר-פרסי, מה קורה כאן?" שאל הארי.
המים עלו למעלה המערבולת ועטפו את הארי.
"אהההה!!" צעק.
הטבעתי אותו בליטרים מטורפים של מים.
האדמה עדיין רעדה.
"פרסי מספיק!" צעקה אנבת'.
רציתי לעצור את המים. באמת שרציתי. אבל הכעס ששטף אותי היה מטורף, לא הצלחתי להפסיק.
"פרסי בבקשה!" צעקה אנבת'.
הארי ניסה ביאוש לעלות מהמים.
לא הצלחתי.
היא נגעה לי ביד. "בבקשה." היא אמרה. לא צעקה, אלא לחישה.נזכרתי איך הטבעתי את את אלת האומללות הרעלים, ראיתי איך אנבת' הסתכלה עלי. היא פחדה. לא רציתי להפחיד אותה שוב.
בין רגע כל העצבים שלי נרגעו.
הרגעתי את מים.
הורתי למים לחזור לנהר.
והארי התרסק על הקרקע משתנק ומתנשף.
"לפעמים לא צריך לעשות בכוח." אמרה אנבת' וסימנה לי להתקרב אל הארי. "תוכל להגיד לו מה שתרצה, בכל בחירה אני איתך."
"בכל בחירה אני איתך." היא אמרה. בחירה.
ידעתי מה לעשות.
התקרבתי להארי, וכרתי לצידו שהיה עדיין על הרצפה מנסה לשאוף אוויר.
"הארי, יש לך מזל שרק זה מה שקרה לך." אמרתי. "יש לך מזל שאתה חיי בכלל. תקשיב, אתה ביקשת את עזרתנו. רצית אותה בשביל לעזור לחברים שלך. אני מבין. באמת. אבל זה לא יכול להימשך ככה. זה לא גורלנו להציל את עולם הקוסמים. זה גורלך, אתה לא יודע מה עברתי בחיי. אתה חושב שחיים של חצוי זה קל? לא זה לא. ממש לא. אנחנו מסתתרים, נהרגים, נרצחים בדם קר. כן, אולי אתה זה שמנסה להציל את עולם הקוסמים, אבל אני זה שהצלחתי להציל את העולם יותר מפעם אחת."
הארי ניסה להגיד משהו אבל אני המשכתי.
"לא מקבלים אותנו, וחצויים בקושי יכולים להגיע לגיל הזה בחיים. אתה צריך להבין, הארי. אנחנו לא נפתור לך את הבעיות. אני מבין עכשיו מה התוכנית שלך. אתה רוצה שאנחנו נביס אותו. אנחנו. את הקוסם האפל הזה.
אתה מבין שיש לנו כוח חזק מאוד ואנחנו מיומנים.
אבל אתה לא מבין עד כמה חזק. אתה לא מבין עד כמה מסוכן. ואתה לא מבין שאנחנו לא כלי משחק.
אז אתה צריך להבין.
אנחנו לא נעשה את העבודה השחורה.
ממש לא.
לזכות בכוח של חצוי זה פרס. ואתה עדיין לא זכית בו.
אנחנו נעזור לך שתהיה מוכן. אבל עכשיו, אתה צריך לעשות את זה בעצמך."
הארי בהה בי בפה פעור.
"אתה- אבל-אני-" התחיל לומר.
"אני חושב שהגיע הזמן שנלך." אמרתי לאנבת'.
היא הנהנה.
"אני לא חושב." אמר קול.
הסתובבתי.
"וולדמורט." אמר הארי.
הבנתי שלפננו נמצא הקוסם החזק ביותר בעולם. וולדמורט אדון האופל.