נסעתי ונסעתי כל כך כעסתי על אביאור
הוא אמר שקשה לו לטפל בי אבל הוא לא מבין שלעומת מה שאני עוברת כל מה שקורה לו זה כלום אני לא רוצה לצאת מסכנה אבל כשאת מאבדת את הזיכרון אחרי שהכיש אותך נחש
וכל שתי דקות שואלים אותך עם נזכרת במשהו אני לא יכולה שלא לרחם על עצמי הרגשתי כל כך פגועה שבמקום לתמוך בי הוא כועס עליי אוף מה אני אמורה לעשות עכשיו התעייפתי מלרכב השעה הייתה 5 וחצי וכבר התחיל להחשיך וואו רכבתי הרבה הגעתי לאזור שאני לא מכירה וגם אם הייתי זוכרת אני בספק שהכרתי אותו
התיישבתי בספסל והדמעות התחילו שוב לטשטש לי את הראייה הרגשתי שמישהו התיישב לידי הוא דיבר עם מישהי שעמדה מולו היא שלחה לי חיוך מהסס חייכתי בחזרה והיא המשיכה לדבר איתו אחרי כמה דקות היא נתנה לו חיבוק ושלחה לי עוד חיוך והלכה
בחנתי את הנער היה לו שיער שחור ועגיל בשפה והיה לו גומות הוא היה שרירי והיו לו עיניים כחולות הסטתי את מבטי כשעיננו נפגשו
הרגשתי את מבטו עלי והסמקתי
"אז את מתכוונת להגיד לי למה ילדה יפה כמוך בוכה על ספסל בשכונה מסוכנת?"
שאל "א..ני לא..מכירה או..תך" עניתי מגמגת מהבכי "אני אריאל, ואת?" שאל
"בר" עניתי בלחש "יופי עכשיו אנחנו מכירים דברי" אמר בחיוך, חייכתי גם וסיפרתי לו את כל מה שקרה "וואו עברת הרבה וזה בפחות משבוע" הנהנתי הוא התקרב אליי וניגב לי את הדמעות שהתחדשו כשדיברתי "מאיזה שכונה את?" שאל התלבטתי אם לספר לו או לא
"זה בסדר את יכולה להגיד לי אני מבטיח שלא אעשה לך כלום למרות שלא ממני את צריכה לפחד השכונה הזאת מלאה בעבריינים ולא כדאי לך להסתובב לבד"
הוא אמר והגעתי להחלטה שעם הוא יעשה לי משהו לפחות אני יודעת איך הוא נראה לעומת אנשים אחרים פה שאני לא מכירה ,"אני משכונת האוצר ויותר מזה לא תצליח להוציא ממני" אמרתי בכוונה להפשיר את המתח והצלחתי הוא צחק וגם אני כשנרגענו הוא אמר "וואו את לא עייפה המרחק מפה לשכונת האוצר הוא ממש רחוק" משכתי בכתפיים ואמרתי "אני רגילה לסוע למרחקים כאלה ואני גם רצה הרבה" "יפה יפה ,את רוצה לחזור הביתה?כבר ניהיה ממש חשוך ואני בטוח שדואגים לך" חשבתי קצת והוצאתי את הטלפון 120 שיחות שלא נענו ו80 הודעות שלא נקראו הייתי בהלם הוא הציץ וגיחח "אני באמת חושב שדואגים לך" אמר בחיוך "טוב אני מניחה שאני אתחיל לחזור אתה יכול לכוון אותי" שאלתי בחוסר נעימות ,לא רציתי להציק לו מספיק חפרתי לו במוח איזה שעה
"את חמודה את יודעת" אמר בחיוך הסמקתי והרמתי גבה "את חמודה שאת חושבת שאני אתן לך ללכת לבד בחושך"
באתי לענות לו אבל הוא כבר קם והרים לי את הסקייט ותפס אותו ביד אחת כשהוא נשען על הכתף הוא התקדם בצעדים ענקיים לפחות בשבילי "רגע חכה אתה הולך מהר" קראתי לו
וויתרתי על לריב איתו כי אני באמת צריכה את ההדכה שלו "חח איזה קטנה את רק עכשיו שמתי לב בואי" אמר ונתן לי יד וואו איזה יד ענקית יש לו חשבתי לעצמי כנראה שהוא חשב את אותו הדבר כי יצא לו גיחוח והוא האט את הקצב
"בן כמה אתה?" שאלתי "17,ואת?" שאל
נעצרתי בהפתעה "אתה בן 17 מה זה אתה ענק" אמרתי בפליאה ואז האדמתי "אמרתי את זה בקול?" שאלתי והוא הנהן ופרץ בצחוק "סליחה עם נעלבת פשוט אני גם בת 17 והייתי בטוחה שאתה לפחות 19-20" אמרתי במבוכה והסמקתי עוד יותר "זה בסדר אומרים לי את זה הרבה,אבל את ממש קטנה יחסית לגילך"
אמר והוסיף בשקט "וחמודה" מה שגרם לי להסמיק הסטתי את פני לצד שלא יראה ששמעתי ואמרתי "או שאתה ענק אז אני נראת קטנה" הוא צחק
דיברנו עוד קצת ומסתבר שאנחנו לומדים באותו מקיף ושהוא מכיר את דניאל
כשהגענו התחלתי להילחץ ורעדתי קצת בידיים הוא שם לב כי הוא אידק את האחיזה שלו בי שלחתי אליו חיוך לחוץ והחזרתי את מבטי לבית "תיכנס איתי?" שאלתי אותו משום מה הרגשתי בטוחה איתו "את בטוחה?" שאל "בטח אתה גם בטח צמה רק בבקשה אל תיבהל מהצעקות" הוא חייך חיוך עצוב ומשך אותי לבית לא ידעתי מה פשר החיוך אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה כי נכנסנו לבית שהיה בכעוס ענקי כולם צעקו וראיתי כמה שבוכים אריאל דחף אותי קצת קדימה ונשאר מאחורה נשמתי עמוק ונכנסתי לסלון דניאל היה הראשון שראה אותי הוא צעק אלי וכולם הסתכלו עלי בשניות כולם היו לידי וחיבקו בכו וצעקו עלי אולי גם אני בכיתי ראיתי שאביאור לא יודע מה לעשות
סלחתי לו כבר כי אריאל עזר לי להבין שהוא לא התכוון למה שהוא אמר אבל אני לא מתכוונת להגיד לו שסלחתי לו עד שיבוא ויבקש סליחה הסברתי לכולם איפה הייתי ואז איתי שאל "איך חזרת זאת שכונה ממש רחוקה" "ומסוכנת פעם אחרונה שאת מתקרבת לשם" המשיך אותו רועי "טוב קודם כל אריאל החזיר אותי ובגלל שאריאל גר שם אני מניחה שאני הולכת לבקר אותו הרבה" אמרתי בחיוך והסתובבתי אל אריאל הוא עמד נבוך הלכתי אליו ואמרתי בחיוך כובש "עם זה בסדר מצידך" הוא הסמיק וחייך "אני מניח שאת יכולה לבוא די ניקשרתי אלייך"
הוא אמר בחיוך מובך חייכתי אליו וראיתי את שון מסתכל עלי "שוני מה אתה עושה פה?" שאלתי וקפצתי עליו בחיבוק מוחץ התנתקנו והוא נתן לי סטירה בעורף "איה" צעקתי "מגיעה לך יפוסטמה את יודעת כמה דאגתי לך התקשרתי לאביאור לשאול אותו אם את הגעת כי את לא ענית לי והוא אמר שברחת מהבית תגידי לי את מטומטמת??" הוא צעק עליי בחזרה "תגיד את זה לו ברחתי רק כי הוא אמר דברים מגעילים" צעקתי בחזרה ועזבתי את הנושא "טוב תכירו זה אריאל הוא עזר לי כשנאבדתי בשכונה שלו שדי רחוקה מהבית" אמרתי בחיוך שון חייך עלי וצעק "נו גאון או לא גאון אמרתי לך שלכל מקום שתלכי תמצאי חברים" הוא צבט אותי בלחי בזמן שאני מסמיקה וכולם צחקו העפתי לו את היד ושרבבתי שפתיים "ברוכה הבאה למשפחה אחי" אמר שון אריאל חייך והם חילקו כיפים "היי אני מכיר אותך אתה בשכבה של בר" אמר דניאל "כן מה נשמע אחי" החזיר אריאל "וואלה בסדר אחי" אמר דניאל
"היי אני עצבנית פה" צעקתי בקול חמוד "אוו מה קרה יפה שלי" אמרה שירה "הם לא מתייחסים אליי" אמרתי בקול תינוקי
אלה חטפה אותי משירה "די די אני מתייחסת אליך" אמרה אלה ונתנה לי פיקה "לא רוצה אני רוצה את.." חשבתי לרגע ומבטי נתפס על לוקאס "לוקאס" צעקתי וקפצתי עליו בחיבוק הוא תפס אותי וצחק "זה תמיד ככה?" שאל לוקאס
"אחח יש לך מזל שאתה מכיר אותה רק מתחילת השנה אני סובל אותה כבר 6 שנים" אמר שון ביאוש "סתום סתום אתה זכית להכיר אותי" אמרתי עם חיוך מרושע התנתקתי מלוקאס וקפצתי לשון על הגב
"יאללה דיו יחמור" אמרתי כשאני צוחקת כמו ילדה קטנה וכולם צוחקים גם,
שון התחיל לרוץ מסביב לסלון כשאני צורחת ,"זהו זהו" אמרתי צוחקת הוא הוריד אותי ונתן לי נשיקה בראש "בבקשה אל תעשי את זה יותר" הוא אמר בלחש "סליחה" אמרתי ונתתי לו נשיקה הלכתי למטבח והבאתי לי ולאריאל מים "קח" הבאתי לו את המים והוא הודה לי "בר" אביאור קרא לי חשבתי אם להתעלם אבל לפני שהספקתי בכלל לסיים את המחשבה הוא הרים אותי על הכתף שלו כך שפרצופי מופנה לגבו צעקתי עליו אבל בסוף התייאשתי הוא לקח אותי למטבח והושיב אותי על השיש "ברבור אני כל כך מצטער אני לא התכוונתי אפילו למילה אחת שיצאה לי מהפה אני יודע כמה המצב קשה לך בבקשה תסלחי לי" הוא אמר וראיתי שעיניו מתחילות לדמוע "די די אבילולו סלחתי לך ממזמן אני אוהבת אותך וגם אני לא התכוונתי למה שאמרתי לך" הוא חיבק אותי חזק כאילו מפחד שאברח לו נתתי לו נשיקה וחזרו לסלון
ורק אז נזכרתי "טומי בןבון איפה אתם" צעקתי הם ירדו בריצה וקפצו עלי כשהם בוכים איך יכולתי לשכוח אותם חיבקתי אותם חזק "ברבור איפה היית..כולם צעקו..ודאגנו לך" אמר בן כשהוא בוכה
"שש אני פה עכשיו סליחה שהלכתי בלי להגיד לכם ביי" אמרתי כשירדו לי דמעות אני פשוט לא יכולה מולם התנתקנו מהחיבוק ורין קפץ עליי וליקק אותי חח אוח אני חולה עליו נתתי לו נשיקות עד שנרגע, דיברנו בסלון עד שלאט לאט כולם התחילו ללכת הביתה אביאור חקר את אריאל שעה ולא עזב אותו מידי פעם אריאל שלח לי מבטים שמתחננים לעזרה צחקקתי ודיברתי עם הבנות בספרדית על כל מה שקרה והן בהתחלה צעקו עלי אבל אז נרגעו ואז כעסו עלי שוב על זה שאני אצטט "כל החתיכים באים רק אלי" צחקנו מלא ולקח לנו שנה עד שנרגענו ואף אחד לא הבין מה יש לנו מה שגרם לנו לצחוק יותר דניאל הקפיץ את הבנות ואז חזר וראה שאריאל עדיין פה אז לקח גם אותו התקלחתי עם הקטנים משהו שדרך אגב אין לי בעיה לעשות כי אני לא מתביישת וכי עשיתי לייזר חח בהתחלה כן התביישתי אבל ככה זה שיש לך כל כך הרבה אחים ואת גם צריכה להספיק לקלח אותם וגם להתקלח בעצמך ולא לישון מאוחר מידי התלבשנו והלכנו לישון ביחד עם אביאור ודניאל נדחף יותר מאוחר ככה שישנו כולם ביחד בטח אתם שואלים מה עם ליאור אז הוא ישן פה כמה ימים והלך בחזרה אל חברה שלו הוא הבטיח לבוא לבקר ואדם אמר שהוא טס לכמה ימים לחפש לי רופא שיעזור להחזיר לי את הזיכרון
וואו זה היה יום ארוך בשביל בר
אם יש לכם שאלות עלי או על בר אתם מוזמנים לשאול
מקווה שנהניתם מהפרק אשמח לתגובות והצבעות
YOU ARE READING
סיפור אהבה טיפוסי
Romance•אז אני לא טובה בהקדמות אבל ננסה• קוראים לי בר אני בת יחידה בין 7 בנים מגוננים מאוד כן כן אני יודעת (פרצוף מיואש) זה קצת קשה אבל אני שרופה עליהם,אני בת 17 ויש לי 3 חברות שהם איתי באש ובמים אני חייתי חיים רגילים ונורמליים עד כמה שאפשר לקרוא להם ככה כ...
