Lived and died-חי ומת

פרק 1🌌

יצאתי מהמקלחת סוף סוף, עבר עליי יום ארוך וקשוח, אבל ככה זה כשאתה חייב להישמע לכללים. ״קדימה! שתי דקות לסיום!״ צרח עלינו הסוהר. לא התייחסתי אליו כל כך, צחצחתי שיניים עם המברשת המתפוררת שלי ויצאתי מחדר הרחצה כשאני מייבש את השיער. הסוהר חטף מידי את המגבת הישנה והוביל אותי חזרה לתאי כשהוא תופס בזרוע שלי עד שהדם כמעט נעצר לי.

הוא זרק אותי פנימה וטרק את דלת התא הכבדה. נהדפתי אחורה ונתקעתי ברגל של מיטת הקומתיים הישנה והחורקת מברזל חלוד. ״אחח״ שיפשפתי את הכתף בכאב באזור בו התנגשתי ברגל המיטה. ״מה יש טאה?״ שאל ג׳ימין ביאוש מהפציעות שלי. ״איי... אממ...לא חשוב״ שיקרתי כשאני קם באיטיות מהרצפה הקרה ומתיישב על מיטתי הרועשת. העפתי מבט בתא הקטן והחשוך שלנו. התא נראה כמו קופסאת סרדינים מסריחה ומעופשת. כל התאים היו כאלו צפופים וקטנים, ואוחסנו בשתי מיטות קומותיים ושידת ברזל קטנה אחת ביניהם. המקום היחיד שהיה אפשר לדרוך שם היה המעבר בין המיטות.

היינו ארבע אסירים בתא. אני-קים טֵאהַיוֹנג, יִי הִיסוֹנג, פארק ג׳ימין, ולִי גִ׳הון, אנחנו מכנים אותו וו‏ּזִי...

לא קל להיות בבית מעצר לקטינים, זה ממש לא פשוט. במיוחד לא במתקן הכליאה הזה. זהו מתקן הכליאה הכי ידוע לשמצה בקרב כל עבריין צעיר ברחבי המדינה. למה? הוו...זו שאלה טובה ומסובכת.

לאחר כמה דקות ששקעתי בהרהורים, נפתחה דלת התא, ושני האחרים נזרקו פנימה בצרחות. ״אייש...בחיי, קיבלתי מכה. זה כואב״ התחיל יי היסונג להתבכיין וללטף את מרפקו. הוא כיוון את המרפק ללי ג׳יהון שהדף אותו בהינף יד, ״אתה בסדר. דביל״. הסתכלתי עליהם בשקט. אני הכי צעיר כאן בתא, ג׳ימין מבוגר ממני רק בכמה חודשים, הוא היחיד שמנסה להתיידד איתי לפעמים.

נשמעו דפיקות על דלת התא, הם היו חזקות כמו בכל ערב. הרמקולים כאן לא מודיעים ״כיבוי אורות״ לפני שמכבים אותם, אלא פשוט בבום אחד כל המתקן נהיה חשוך לגמרי, ורק הפנסים של הסוהרים נראים דרך החריצים מתחת לדלת.

נשכבתי לישון, עייף ותשוש ממש. בקושי היה לי כוח להתהפך לצד, היום הזה גמר אותי.

למחרת, השכם בבוקר שוב נשמעו דפיקות רמות ומחרישות אוזניים. קמנו מיד, לבשנו את מדי האסירים וסידרנו את המיטות. לאחר שתי דקות בדיוק, כמו כל בוקר, נעמדנו ליד המיטות כשאנחנו משלבים ידיים מאחורי הגב ומביטים בריצפה.

הדלת נפתחה והוא התקדם אלינו והסתכל על כל אחד בנפרד, ואז על המיטות. ״נו נו...תא מספר 79. התא האהוב עליי...״ צחקק לו בהנאה כשהוא מביט מסביבו. ״איכס...מסריח כאן״ הוא נופף את ידו בבוז והתקרב אליי, אני העדפתי לא להעלות את עניי לעברו, הוא הפחיד אותי כל פעם מחדש.

הוא החזיק בסנטר שלי והרים אותו, עכשיו יכלתי להסתכל לתוך עיניו המרושעות, אבל פשוט הסתכלתי לכיוון אחר, העיקר לא עליו. ״יצור מספר 44653, כדאי לך מאוד ליישר את מבטך״. הוא סינן לעברי כשהוא כאילו נגעל.
הרמתי את עניי אליו בציות שקט וחלק. הוא הגניב חיוך מרושע, ואז הרים את כף ידו וסטר לי. הסטירה הייתה כל כך תוקפנית עד שעפתי לרצפה המעופשת וראשי נחבט בקצה המיטה, זה כאב, מאוד. נגעתי באזור המכה, יופי. אין דם. אני כבר רגוע.

הוא התקרב אליי, ועמד ממש מעל ראשי, ״יצור מספר 44653, אתה על הכוונת שלי, תזהר״ הכרז בקול רם ויצא מהתא כלעומת שבא. קמתי בקושי, והובלנו לחדר הרחצה שהיה עמוס בעבריינים צעירים שמתארגנים לעוד יום נורא בין החומות.

שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. הסוהר משך אותי קדימה כשידי אזוקות כמו כל פעם שהוביל אותי לאינשהו. עכשיו הלכנו לחדר הלימוד. אולי כך הא נקרא, אבל בשבילי זה לא היה חדר לימוד, אלא סתם מקום נחמד שלא מרביצים לי בו, כן, רק שם הייתי נשאר שלם.

לאחר שעתיים של שיעור לא מועיל בכלל יצאנו להפסקה. ההפסקה זה בדרך כלל הזמן הכי קטלני במקום הזה, אם אתה לא מוצא כנופיה או חבורה גדולה להתחבר איתה, אתה אבוד! אני כמובן מעולם לא ייחסתי לזה חשיבות, לא היה אכפת לי אם אני בחבורה או לא, רציתי רק להיות עם עצמי, זהו.

כל פעם, בהפסקה הזאת של 20 דקות בסך הכל- קורה משהו. לא משנה מי, מה, כמה, למה, תמיד מסוכן כאן בזמן החופשי היחיד ביום. אני ישבתי לי בפינת החצר הגדולה המוקפת חומה, לא דיברתי עם אף אחד, ואז הם התחילו קטטה.

שוב.

הקבוצה של קים נאמג׳ון, והקבוצה של צ׳וי סונג צ׳ול, שמכונה בקרב חבריו אסקופ, שוב התחילו לריב. אוף. ״אָראֵם. אראם״ נשמעו קריאות הידד מקבוצתו, כשלעומתם, ״אסקופ. אסקופ״. אראם, זהו קים נאמג׳ון, אסקופ זהו צ׳וי סונג צ׳ול, וביחד הם הצגה אחת גדולה.

לפתע, שער הכניסה הענק נפתח. כולם מיד נצמדו לגדר הפנימית שמשקיפה על השער. בין כל השוטרים ניתן היה לראות נער גבוהה ורזה, בעל פטרייה כתומה. אוי לא. זה לא מי שאני חושב שזה! מה הוא עושה כאן?! נתקפתי בפאניקה, הוא הבטיח לי שלא יסתבך. הוא הבטיח לי, ג׳אנג הו סוק, מה עוללת בדיוק?!!