השוטרים לכדו אותו בין זרועותיו, הוא היה לבוש בבגדים ישנים וקרועים ונראה שהוא לא ישן כמה ימים כמו שצריך. הוא הסתכל על הרצפה ולא הזיז משם את ראשו, הוא בטח פחד, הוא פחד להיתקל במבטי המאוכזב.
שיט. שיט. שיט.שיט. אני לא מאמין למה שאני רואה. השוטרים דחפו אותו באלימות והם נכנסו לבניין. מיד נשמעה השריקה שהגיע הזמן. הגיע הזמן להתחיל את היום, אבל באמת.
הוכנסנו לבניין כמו כבשים פועות, ופנינו לחדר האוכל. ישבתי לבד מול צלחת האורז הקטנטנה ועלה החסה הרקוב והבודד. למה הוא עשה לי את זה?! למה?! שקעתי במחשבות עד ששמעתי את הסוהר צורח, ״חמש דקות לסיום״.
מיד התחלתי להכניס את האוכל לפי, בכל זאת, אני לא אוותר על הארוחה הראשונה והאחרונה שלי היום, אין מה לעשות. אחרי האוכל הובלנו לתאים, הייתי כל כך עצבני שהתחלתי להלום ולהרביץ באגרופי על הקיר עד שמפרקי אצבעותי התחילו לדמם. הוא פשוט טיפש!
״וואוו וואוו...תרגע״. עצר אותי ג׳ימין, התחלתי להתנשף בכעס. לעזאזל, שוב פעם נכנעתי להתפרצויות שלי, אייש!
הסוהרים נכנסו פנימה וקראו בשם מספרי, יופי, המשך לבוקר הנורא הזה. הושטתי את ידיי והסוהר אזק אותם בחוזקה, אחר כך פיסקתי את רגליי, והסוהר השני קשר אותן בשלשלאות ברזל כבדות.
כיסוי הברזל הקר הונח על עיניי, וגם מחסום לפה, יבש וקר...איכס. הסוהר דחף אותי קדימה, ואז שמעתי את מספרו של ווזי, ומיד אחר כך ג׳ימין והיסונג. הובלתי כרגיל למשאית המוכרת, אזקו אותי לדופן המשאית והתחלנו לנסוע.
לאחר שעה הגענו. הם הורידו אותנו וסחבו אותנו פנימה. המקום היה חם, תוך רגע הרגשתי כמו חביתה שמתבשלת לאט לאט. כיסוי העניים הוסר ממני ונשארתי עם מחסום הפה. וכמובן כמו בכל פעם, העמידו אותי שם, קשרו אותי לשרשרת ברזל כבדה וארוכה, והתחלתי להלום בברזל הרותח.
כן. זה היה מפעל לייצור ברזל, מפעל ענק שמעביד אותנו בפרך כל יום, כל היום. כולם רואים את זה כמוצדק, שפושעים כמונו חייבים לשלם על מעשיהם, אבל בשביל רובנו זה לא היה יותר מתחנת ביניים בעינויים לקראת הפשע הבא.
התחלתי לדפוק על הברזל הרותח כשכל גופי נוטף מים מזיעה. מרוב החום שהיה שם, התחלתי להרגיש איך מחסום הפה והשלשלאות שחוברו לידיי, יוצרים לאט לאט ובשקט כוויות שורפות. אני חייב להודות שלא תמיד שמים לי את מחסום הפה, זה קורה רק כשמתחשק להם והם ממש עצבניים, אבל מפרקי כף היד שלי צרבו בכל פעם ובכל יום מחדש.
לצידי, באותו מצב בדיוק, קים נאמג׳ון דפק על הברזל בעוצמה אדירה. הוא היה שרירי וגבוהה, אם הייתי בת, או גיי, כבר מזמן הייתי קופץ עליו ולוקח אותו לעצמי. כולם חושבים שהוא בריון, אבל לי יצא כמה וכמה פעמים לדבר איתו בעבודה אפילו שהיה אסור. כן, כשאתה כבר שנתיים במקום כזה, אתה לאט לאט מפתח מיומנויות כאלו, ואפילו יותר חשובות והזויות. דווקא כשדיברתי עם נאמג׳ון הוא נגלה כאדם חכם ומחושב, זה היה הזוי, אבל מגניב מאוד, לא חשבתי שבריון כזה יכול להיות כל כך חכם, ואצילי. הוא אמר לי שהוא מתנהג ככה רק כדי לשרוד, כמובן, לכל אחד ואחת כאן יש את הדרך שלהם לשרוד במקום כזה.
כשחזרנו מהיום המעייף והנוראי הזה, חשבתי שלא אראה אותו, אולי זה סתם היה חלום. אבל טעיתי, ובגדול. כשנכנסתי לחדר הרחצה, הוא היה שם, והוא הסתכל עליי במבט מעורר רחמים. נעמדתי מתחת לדוש ופתחתי את המים שהיו קפואים, כרגיל. לפתע שמעתי קול, והבנתי שזה הייתי אני, ״אתה הבטחת״ אמרתי בקול מאוכזב.
הו סוק הסתובב לעברי בבהלה. ״טאה...אני...״ אבל לא היה לי אכפת. ״אתה הבטחת לי שלא תסתבך. אתה הבטחת לי שתשמור עליה עד שאחזור...״ פעם ראשונה ששמעתי את עצמי אומר משפט שלם כאן, מזה שנתיים. הייתי בהלם מעצמי, אבל כועס עדיין עליו.
״טאה...תבין...אני לא...״ הוא התחיל לומר אבל אז נשמע קולו של בסוהר המעצבן, ״דקה לסיום!״ התלבשתי, צחצתי שיניים ויצאתי בלי לומר לו עוד מילה. הייתי עייף ומאוכזב, מאוד.
הפעם כולם כבר היו בתא כשנזרקתי בתא פנימה, ״איי...״ לחשתי וקמתי במהירות. ״בסוף זה יהפוך להרגל קטנצ׳יק״ צחקק היסונג במרירות. לא עניתי ועליתי למיטה. האורות כבו, ואני שקעתי בשינה עמוקה, מלאת סיוטים מהעבר...
״לא. לא. לא. תעזוב אותי״. אבל הוא לא שיחרר. הוא חזק ושרירי, יש לו רטייה על עין ימין. הוא תופס בצווארי...
אאיייי... לא! אבל זה היה מאוחר מידי. הוא הוציא אותם ורכן לעבר צווארי, אבל הוא לא נגס בי... ״אההה...״ נשמע לידי. גא-ראם, נפלה על הרצפה כשצווארה מדמם ושתי נקודות אדומות נחשפו לנגד עניי.
״גא-ראם. לא!! גא-ראם!!!!!״ צעקתי וצרחתי כשאני מחזיק את ראשה. הוא חייך אלי ונעלם...
דפיקות על הדלת. בוקר.לקום ,להתלבש, לסדר מיטה, לעמוד באותה צורה, לחטוף מהמבקר. שיעור. והפסקה.
בהפסקה שוב ישבתי בפינה שלי, כמה בריונים בעטו בי קצת, ושם זה נגמר. ישבתי על הרצפה החולית כשאני מנקה את פצעיי, כשלפתע מעליי הופיע הו-סוק. ״מה?!״ הייתי קצר רוח אליו. ״טאה. מה זה. מה יש לך על הידיים?!״ הוא שאל מבוהל, לא עניתי, עדיף שלא ידע. ״אוף. אפשר לדבר?״ הוא נראה עייף מלרדוף אותי.
״לא. אם אתה רוצה להישאר בחיים, תפוס איזו כנופיה ואל תדבר איתי. לטובתך״ הצעתי לו, ובצדק. מי שמדבר איתי רק חוטף. למה? כי היית פריק. פריק עם סיפור אכזרי, זה מה שאני. אבל הוא בכל זאת התיישב לידי.
״מה אתה עושה אידיוט?!״ הזדעקתי, הוא אף פעם לא מקשיב לי ובסוף הוא מסיים ככה, ויסיים אפילו גרוע יותר. ״היי. אל תשכח מי ההיונגים פה״. הוא העיר לי והשתתקתי. ״אני רק רוצה להסביר. אוקיי?״ הוא ניסה לדבר אליי, אבל אז נשמע צלצול הפעמון. קמתי מיד וסימנתי לו לעשות כמוני.
״מה קורה כאן?״ הוא שאל בלחץ. השערים נפתחו, והובלנו פנימה כדי להמשיך את היום, ואם להו-סוק יש מזל יותר משכל, יכניסו אותו לעבוד במכבסה...
YOU ARE READING
Lived and died-חי ומת
Vampire״השמועות אומרות שנער צעיר בן 13, קים טאהיונג, ברח מבית האומנה בו שהה היות והוריו לא היו כשירים לגדל אותו ואת אחיו. הוא הגיע לבית הוריו אחוז טירוף. לקח סכין מטבח גדולה והתחיל בטבח נוראי. הוא ניסה לרצוח את הוריו כשהוא צורח עליהם...״ האם השמועות האלו נ...
