השמש כבר התחילה לשקוע כשיצאנו מבניין הפנימייה. סוף סוף הצלחתי לנשום כמו צריך ולא רציתי להקיא כל שניה. הוואן רצה לפנינו, מובילה אותנו היישר אל החצר האחורית.
לאחר שתי דקות של ריצה, נעמדנו מול משאית קטנה וישנה. ״תעלו. מהר!!״ הוא צרחה עלינו, ועשינו כמצוותה. ״את מוכנה להסביר מה קורה?! ולמה אני לא יכולה לבא לעזור לכם?!״ שאלה בעצבנות אי-סו והוואן חשקה שיניים בעצבנות. ״אם את לא תעלי עכשיו. אנחנו נהיה בבעיה״ היא לחשה לה בשיניים חשוקות ואי-סו נפשה בקול ועלתה בחוסר רצון למשאית.
״אני שונאת את זה!״ היא קראה כשהיא מתיישבת על רצפת המשאית כמונו. ״אסור שיתפסו אתכם״ הוואן צעקה להו-סוק וסגרה עלינו את הדלת. נסענו.
שלוש שעות נסענו בלי לעצור. היינו מותשים לגמרי. לא היה לנו כוח אפילו לדבר. לא ידענו לאן אנחנו הולכים, אבל זה בהחלט לא סימן טוב.
אחרי שכולנו כבר הספקנו להירדם למרות המתח שאחז אותנו, המשאית נעצרה, ולאחר שניה נפתחה הדלת. התעוררנו מיד בקפיצה בהולה, מולנו עמד איש ענק לבוש שחורים ומסכה. ״אתם תצטרכו לרדת כאן״ הוא הודיע לנו בקול קשה אך שקט וטוב.
״איפה אנחנו?. לאן נלך? מה הולך פה?״ צרחה אי-סו על הנהג והוא הוריד את ראשו בכניעה ונשם עמוק. ״אנחנו נמצאים ליד אחד המושבות של משפחות האוויר. אתם תוכלו לשהות כאן בנתיים עד שיתבהרו העיניינים, או עד שהרודפים שלכם ימצאו אתכם״ הוא הסביר ופינה לנו את הפתח.
ירדנו מהמשאית והוא הצביע על עמק קטן במרכז היער שהואר באורות חמימים. רק אז קלטתי שאנחנו חונים באמצע יער, בלילה! אני לא מבין איך לא הרגשנו כלום כשנסענו. הוא קד בראשו, עלה למשאית ונסע. שוב נשארנו לבד, עומדים באמצע יער חשוך כשפנינו מועדות אל עמק קטן שבו גרות משפחות השולטות ביסוד האוויר.
״אז...שנלך?״ שאל הו-סוק כשהוא מעיר אותי מהרהורי, הנהנתי בשקט, והתחלנו ללכת.
ירדנו אל העמק. מולנו נחשפה עיר קטנטנה וחמימה. כל הבתים היו בנויים בצורה יחודית, בחיים לא ראיתי דבר כזה. הבתים עמדו במעגלים, אחד בתוך השני. כל בית צבוע בהדפס שונה בצבעים של לבן ועץ. כך שמי שמתסכל ממעל לעמק, נחשף לציור של סמל האוויר המורכב מבתים המסודרים במעגלים. זה היה מטורף!!
במרכז מעגל הבתים הפנימי ביותר עמדה במה גדולה מעץ שהשלימה את מרכז הציור.
הגענו לכניסה. המקום היה שקט כל כך, עד שלרגע תהיתי אם הוא נטוש. וכשאנחנו מבררים מה לעשות, הופיע פתאום אדם זקן משום מקום. הוא נעמד מולנו, מחייך חיוך גדול. יד אחת אוחזת במקל הליכה מעץ, והיד השניה מלטפת את זקנו שהגיע לו עד המותניים. הוא לבש גלימה ארוכה בצבע חום עתיק ועליה הדפסים של אוויר.
״שלום לכם יקיריי. אתם בוודאי האחים ג׳אנג הו-סוק, ג׳ון ג׳ונקוק וקים טאהיונג. ואת בטח פארק אי-סו. ברוכים הבאים. אני קאנג סו.״ הוא דיבר בנדבות ובחיוך מאושר. ״תודה לך אדוני. אני רואה שהודיעו לכם על בואנו״ אמר הן-סוק בנימוס והחזיר לו את אחד מחיוכיו הכובשים וקד עמוקות.
YOU ARE READING
Lived and died-חי ומת
Vampire״השמועות אומרות שנער צעיר בן 13, קים טאהיונג, ברח מבית האומנה בו שהה היות והוריו לא היו כשירים לגדל אותו ואת אחיו. הוא הגיע לבית הוריו אחוז טירוף. לקח סכין מטבח גדולה והתחיל בטבח נוראי. הוא ניסה לרצוח את הוריו כשהוא צורח עליהם...״ האם השמועות האלו נ...
