Lived and died-חי ומת

פרק 31🌌

הגענו.

הו-סוק עצר את הרכב וכולנו נשפכנו ממנו החוצה בסקרנות. הרכב עמד לצידי שדה חיטים עצום שהתפרס לאורך הכביש המהיר. מצמצתי את עיניי מהרוח המציקה וניסיתי לאתר אחר הנער המדובר, אבל לא ראיתי כלום.

״שם!״ הצביע קאי אל בין החיטים, וגרם לכולנו לסובב את הראש יחד אל הכיוון אליו הצביע.

ישב שם נער קטן בין החיטים, ידיו מחבקות את רגליו בישיבה והוא כולו דרוך כשהוא כל רגע מסתכל סביבו בפחד ואז מרכין את ראשו בין רגליו.

״טאה. זה התפקיד שלך. לך אליו״ הורתה לי גא ראם כשאני מסתכל עליה המום, אני לא ילד רגיש שמנחם את כולם, וחוץ מזה, הוא קשור אל יונגי, אני יותר מפחד שאהרוג אותו מאשר ארגיע אותו.

״אני יודעת את זה״ גא-ראם קוראת את מחשבותיי ואני התחלתי להסמיק. שכחתי שהיא יכולה לעשות את זה. ״אבל אתה יודע הכי טוב, מכולנו, את ההרגשה שהילד הזה מרגיש עכשיו. את הפחד הזה שמלווה אותו, וכנראה גם האשמה שאוכלת אותו על זה שעזב את הבית. אתה מכיר טוב יותר מכולנו מה זה לשוטט לבדך, להיות בודד מול כנופיות בריונים. אתה יודע הכי טוב לתת את המענה הזה של הרגשת ביטחון. כך אתה גרמת לג׳ונקוק לשרוד״.

היא הטיחה בפניי את המידע הכי צורם על עצמי. זה כאילו מישהו שופך לך על הפנים מים רותחים למרק ואומר לך לבשל איתם תפוחי אדמה. זה גרם לי לאבד תחושה, וכמעט להרשות לדמעות לזלוג במורד לחיי, מזל שלמדתי לעצור אותן במשך חיי.

אני מהנהן בהסכמה שקטה ויורד משולי הכביש אל שדה החיטה באיטיות. הוא ישב שם, ברכיו צמודות אל גופו, מביט בי בפחד ובחשד, בודק אם יוכל לברוח או להתנפל עליי. הוא נראה קטן יותר מקאי וג׳ונקוק, אולי בשנה, אבל ארשת פניו הראתה שהוא עבר לא מעט לגילו הצעיר, הוא נראה נואש וכועס.

כשהוא ראה שאני מתקרב היישר אליו, הוא התיישב על ברכיו באיום והרים אליי פגיון קטן וחד. כשהוא ראה שאני לא נרתע, החליט לעשות מעשה פזיז וחשף את ניביו החדים כשהוא מסתכל עלי כאילו ברעב, הוא לא ידע שאני חייתי כבר עם ערפדים מספיק כדי לראות שזו הצגה של ילדון מפוחד.

״אל תדאג. אני כאן לעזור״ אני מרים את ידיי כאילו בכניעה ומנסה לשאת על פני הבעה רגועה. הוא לא זז, ממשיך לחשוף את הניבים ולכוון אליי את הפגיון.

״יונגי שלח אותי. אוקיי?!! אני קים טאהיונג״ עכשיו הייתי ממש קרוב אליו. הוא נעמד מולי, באותו המצב המאיים כביכול ולא מאמין לדבריי. הוא בחן את פניי וכשהגיעו עינייו אל שפתיי המצולקות הוא קפא ופער את עינייו.

הוא הוריד לאט את הפגיון והחזיר את הניבים למקומם. ״אז זה הסימן שהוא נתן לך...״ נסיתי להבין את יונגי. האמת, שזה הגיוני. אף אחד עוד לא נראה עם הצלקות האלו בחיים מחוץ לטווח הערפדים, זהו מראה חריג, אולי הכי חריג שנראה מזה שנים. אבל איך גא-ראם ידעה לשלוח דווקא אותי? ואם ידעה על הסימן, למה היא לא אמרה לי את זה וזהו?!