צליפות שוט נשמעו בהד מחריש אוזניים. הרגשתי איך בכל הצלפה הגוף שלי כאילו נחצה לשניים, כאילו נשרף. נשכתי את שפתיי כל כך חזק, ממש עד זוב דם כדי לא להשמיע קול, הוא כל כך נהנה מהמצב עד שהצלחתי לראות את פיו מחייך בסיפוק.
לא חזרתי באותו הלילה לתא, וגם לא במשך היום. הוא השאיר אותי שם, תלוי וקשור, חצי מעולף ונוטף מדם. הפצעים צרבו לי, הרגשתי כל מילימטר בגוף שלי. זה כל כך כאב, זה כל כך שרף, עד שכמעט איבדתי תחושה, הייתי על סף עילפון אם לא מוות. לאחר כמה שעות שנשארתי שם, הוא חזר, לא ראיתי את פניו, ראשי היה שמוט כלפי מטה ואפילו להרים אותו לא היה לי כוח. ״וואוו...אתה נראה פשוט נפלא״ הוא צחק בקול מתנשא ומגעיל.
הוא התקרב אליי והרים את סנטרי. עיניי היו עצומות, לא יכלתי לפתוח אותן, אני די בטוח שהוא לא אהב את זה כי אז, אחד הסוהרים סטר לי והעיף את פני הצידה. כל השיער שלי עף על הפנים, התערבב עם הדם ונדבק על פני המזיעות, שוב נשמע צחוק רם. הוא תפס את פניי ביד אחת וסובב את ראשי באגרסיביות בחזרה, ״תסתכל עליי עכברוש ביבים!״ הוא דרש, ואני הרמתי את עיניי בחוסר רצון.
עיניי העצובות והכבויות נגלו לעיניו המרושעות והדוחות, הוא חייך ולא הפסיק להסתכל עליי. ״אתה לא מתכוון לספר לי כלום אהה?!״ הוא אמר בחוסר סבלנות, המשכתי להביט בו.
״אייייישש״ הוא צרח ובעט לי ישירות בבטן החשופה והפצועה. נשמטתי אחורה כך שהשלשלאות השמיעו רעש חזק, לא צייצתי מהפחד ממנו. ״אייש! תשאירו את העכברוש הזה ככה עד שאחזור, לא אוכל ולא שתיה, נראה אם הוא יחזיק מעמד״ אמר בבוז ויצא מהחדר בסערה.
יומיים! ללא אוכל ושתייה עם פצעים פתוחים, מדממים ועמוקים, יומיים!!
״אתה לא נשבר. זה כנראה הטבע שלך עכברוש קטן ומגעיל.״ ליקק את שפתיו בסיפוק למראי האומלל. מה כל כך דחוף לו לדעת על עברי, אני כבר מקבל את עונשי, ביג טיים! ״תחזירו אותו לתא, לנקות את הפצעים החמורים בלבד באופן שטחי. שיסבול!״ דרש המנהל ולפני שיצא מהחדר, הוא התקרב אליי עד לאוזני ולחש: ״מהיום, אני אדאג שהחיים שלך בפנים, יהיו מוות!״ ויצא מהחדר.
הם חיטאו לי את הפצעים בקושי, והכאיבו לי בכל רגע נתון, בכוונה. הם זרקו אותי לתא מתקפל מכאבים, מרגיש את החתכים בוערים וצורבים. היה חושך בתא, כולם ישנים. אבל אני לא מצליח לקום מהרצפה, לעזאזל!
למחרת בבוקר, הראשון ששם לב אליי, היה ווזי. ״מה קרה לך?״ הוא שאל בפאניקה למראי הנורא כשהוא עוזר לי לקום. שתקתי, כרגיל, וווזי החליט לעזוב את זה. השני שראה אותי היה ג׳ימין, שנלחץ כל כך עד שכמעט התעלף. היסונג גם כן נלחץ מעט, אבל רק שאל אותי אם אני בסדר, עניתי שכן. שקר.
הוא נכנס, והפעם הוא רק נתן לי בעיטה קטנה באחורי הברך, כך שרק מעדתי על הרצפה על ברכי. הפעם מי שהוא באמת נטפל אליו היה, היסונג. הוא העיף אותו על הצד של המיטה בחוזקה, ונתן לו כמה בעיטות חזקות. היסונג החל לדמם ממש, פני כוסו בדם, וכתמים כחולים נראו על רגליו. מיד אחרי שהוא יצא מהתא, האחרים עזרו לו לקום. אני הייתי גם צריך להרים את עצמי...
כל אותו היום בקושי הצלחתי לתפקד כמו שצריך. זה לא שיחק לטובתי בכלל. אחרי ההפסקה, אכלתי לראשונה מזה יותר מיומיים, זה הכניס בי חיות מינימלית לפחות.
כשעבדנו במפעל, נאמג׳ון ניסה לחפות עליי קצת, שלא ישימו לב שאני עובד באיטיות. ״תודה״ לחשתי לו, אבל במקום לומר ׳בבקשה׳ או ׳בכיף׳ הוא לחש. ״זה המנהל עשה לך את זה. סומנת חזק!״
הסתכלתי על הברזל הרותח, המום, לא חשבתי שיש מישהו עבר את זה גם. טיפש. ״איך אתה...״ התחלתי ללחוש, אבל מיד השתתקתי, הוא רק חייך ולחש בחזרה. ״נדבר מחר בהפסקה״ והמשכנו לעבוד בשקט.
למחרת, בהפסקה, נאמג׳ון לא בא לדבר איתי, אלא הוא שלח מישהו. מוזר. זה היה הו-סוק, האמת למזלי. הוא התיישב לידי בחשש, אבל לא זזתי. ״אני מצטער על זה״ הוא אמר והסתכל לכיוון הכנופיה של נאמג׳ון.
״זה בסדר. אתה חייב לשרוד איכשהו, לא?״ הגבתי ביובש כשאני מסתכל על נוף האסירים שמולי. ״אראם ביקש שאמסור לך שהוא היה שם גם, ושזה רק ההתחלה. עוד מעט יבואו הקטעים המגעילים והכואבים באמת. זה משחק וכיף בשביל אותו אחד״ הו-סוק העביר את ההודעה בשלמות. הבנתי למה אראם מתכוון, זה הסוף שלי! אכלתי אותה!
״אין לי מושג על מה מדובר, כן?״ הודיע הו-סוק בדרך אגב. ״עדיף, ורצוי מאוד שלא יהיה לך מושג לעולם, היונג״ עניתי לי ביאוש.
״תגיד. אתה באמת לא ראית מי שיחרר אותה? הרי אלו היו צמידי כסף במיוחד בשביל זה, איך...״ אבל ראיתי איך הוא מיד הוריד את ראשו. יכלתי להבחין בדמעה יבשה יורדת במורד לחיו הכחושה. הוא נענע את ראשו באיטיות, לא היה לא מושג, והא נראה גמור מזה, יותר ממני.
ההפסקה נגמרה. היום נגמר. אבל לא בשבילי. שוב מישהו בא לראות אותי, וזה לא מישהו שהייתי רוצה לפגוש...
נכנסנו לחדר הביקור, והסוהר אזק אותי לשולחן, אבל אף אחד לא היה שם. הסתכלתי על השולחנות האחרים, אבל הם היו ריקים, מוזר. מיד אחרי דקה שלמה שאני מחפש, פגשו עיניי את עיניו הקרות. לא! למה?! איך הוא מצא אותי? איך הוא יודע שאני כאן. ניסיתי לזוז בכיסא ולקרא לסוהר, אבל אף אחד לא שמע אותי, כאילו הסוהרים הופנטו...
הסיוטים, החלומות, המוות שלהם. גא-ראם. הכל בגללו, איך הוא מעיז לבא לכאן?! מה הוא רוצה לעשות לי? מה עוד יכול לקרות? והשאלה הכי חשובה, למה הוא לא עשה את זה לי?!, גם כשהייתה לו הזמנות?!
״קים טאהיונג. כמה נחמד להיפגש שוב״ ידיו היו בכיסי הג'ינס הצמוד והשחור שלו, הוא התקדם לעבר השולחן, ״לא״ אמרתי בפחד. הוא נעצר.
״לא?״ הוא חזר אחרי כאילו בשאלה. שיט!
הוא התיישב מולי בחיוך מתקתק וערמומי. ״לא...״ הוא קירב את ידו לפניי, אבל אני הזזתי את פרצופי אחורה. ״ככה אתה מתנהג? קים טאהיונג״ בכל פעם שאמר כך את שמי, עברה בי צמרמורת של גועל. הוא באמת יצור! יצור נאלח!
DU LÄSER
Lived and died-חי ומת
Vampyr״השמועות אומרות שנער צעיר בן 13, קים טאהיונג, ברח מבית האומנה בו שהה היות והוריו לא היו כשירים לגדל אותו ואת אחיו. הוא הגיע לבית הוריו אחוז טירוף. לקח סכין מטבח גדולה והתחיל בטבח נוראי. הוא ניסה לרצוח את הוריו כשהוא צורח עליהם...״ האם השמועות האלו נ...
