מתי בכלל נחשפתי אל עולם הערפדים והקסמים שאני יודע עליו כל כך הרבה יחסית לבן אנוש?
האמת, שלא תמיד ידעתי עליהם, עד שמין יונגי נכנס לתמונה, לפני ארבע שנים, כשהוא וגא-ראם הכירו... עד אז, לא היה לי מושג שיש עוד יצורים חוץ מבנ האדם. הייתי חי בתוך הצרות שלי ולא מתעמק בזה יותר מדי, כמו כולם, חשבתי שזו רק אגדה.
התעוררתי בחדר ההוא, שהייתי בשני הפעמים הקודמות. היה חנוק פתאום, והרגשתי איך אני מאבד לאט לאט את נשימתי, כמעט נכנסתי לפאניקה, עד שהדלת נפתחה ושני שומרים סחבו אותי אל חדר הכס.
זהו זה. עכשיו, אני עומד מולו, מול אחיו של יונגי, מול שליט הערפדים. ״שמעתי שביקשת לראותי, בן אנוש״ הוא אמר באיפוק, מתקרב אליי באיטיות. ״מה אתה רצית ממני?״ הוא שאל כשהוא נעמד מעליי ממש.
התחלתי לרעוד מעט, עד שהעזתי לחשוב במהירות על בקשה הולמת, אבל אז הדלת נפתחה וצעדים מהירים ונמרצים הדהדו בקול חד. ״הוד מעלתו״ קולה של גא-ראם נשמע ברקע החלל הענק.
הוא הרים את ראשו ממני והשתעל קדימה, כשראשי עדיין בריצפה, יושב על ברכיי ועדיין לא קולט כלום. לא את הכאבים מחוטי המתכת, לא מה אני אמור לעשות, ולא מה גא-ראם עושה כאן.
״קים גא-ראם. מה מביא אותך הנה, בדיוק עכשיו?״ הוא ידע שהיא אחותי. הוא ידע שהיא אחראית לשחרורם של שני עבדים אנושיים, ובכל זאת השאיר אותה בחיים. למה?
״הוד מעלתו...״ היא אמרה שוב ביראת כבוד מחוספסת.
״דברי יקירה, מה קרה״ קולו התרכך פתאום, יכלתי להבחין בנימת דיבורו שיש לו משהו איתה, אבל מיהרתי להסיט את מחשבותיי למשהו אחר, פן יקראו אותן.
״הוד מעלתו. השליט. אנא הקשב למה שיש לי לומר לפני דינו של בן אנוש זה״ היא דיברה בשפה גבוהה ומכובדת, מוזר היה לשמוע אותה כך.
״אני מקשיב״ הוא הסכים בסבלנות.
״הוד מעלתו בוודאי יודע מה הקשר של בן האנוש הזה אליי. ולכן, קשה לי לחשוב שהוא יהיה בקשר עם עולם הערפדים, פן אתקל בו שוב. דבר שאיני רוצה בו, אבל גם יש איסור להורגו מכיוון והוא עבד של בני האצולה, ודמו...״ היא השתתקה לפתע. דמי. מה יש להם מהדם המסכן שלי לכל הרוחות?!!
״אני מבין״ הוא אמר באותו קור רוח שדיבר קודם.
״את מבקשת שאגרש אותו״ הוא מסכם וגא-ראם מאשרת ב ״כן״ חלוש.
הוא התיישב על ברך אחת והסתכל עליי. לאחר מכן, הוא הרים את סנטרי ברכות. ״קים טאהיונג. אני רואה שאתה כבר מיומן היטב בלהסתיר את מחשבותיך המאוסות. אני אגרש אותך עכשיו מעולמם של הערפדים, אבל דע לך. שמהיום ממש, אני לא אנוח ולא אשקוט עד שאשיג אותך שוב. ואז, אתה כבר לא תקבל את חייך בחזרה, לעולם. אני אהרוג אותך, ואייסר אותך״
עיניו נעוצות בעיניי. לא נתתי לפחד להשתלט עליי עכשיו. הוא ירדוף אותי, וגם יונגי. שניהם אויבים שרוצים להרוג אותי, ולקצוץ אותי לחתיכות, ולשניהם יש בעיה עם הדם שלי. מה קורה כאן לעזאזל?!!
השומרים שוב הזריקו לי משהו. והפעם הבאה שהתעוררתי, הייתה בתוך משאית, עם גא-ראם יושבת לידי. ״נונה? מה קורה כאן? איפה אני?״ שאלתי בלחץ, אבל היא לא ענתה. רק הביטה בעיניי השחורות כשפניה סמוקות.
פתאום היא תפסה אותי בזרועותיי והושיבה אותי. ״כמה טוב לשמוע את הקול הזה שוב״ היא לחשה בחיוכה המתוק. זאת הפעם הראשונה שראיתי אותה מזה שנתיים. פניה היו חיוורות, שיערה השחור היה אסוף בקוקו רופף, ועיניה השחורות והרכות מרצדות על פניי בגעגוע. שפתיה העבות והאדומות קפוצות בפחד. היא באמת הייתה דומה לי, ואף אחד לא יכחיש זאת.
״טאהיונג. תקשיב לי טוב עכשיו. מהרגע שאתה יורד מהמשאית, אתה חייב לברוח. הו-סוק ואי-סו, החברה שלך, כבר מחכים בסמטה מימין שלמקום שתרד. תפגוש אותם, ותברחו.״ היא הייתה קשוחה פתאום, וקולה הקפיא אותי.
״לאן?״ שאלתי מפוחד, שוב לא הייתי זה שהואשם בהרג הוריו, שוב הייתי ילד פחדן וקטן.
״תברח לבית האומנה של ג׳ין. ומשם תלכו לבית האומנה של ג׳ונקוק. ג׳ין כבר יודע מה לעשות. והכי חשוב ,טאהיונג, אתה חייב לברוח ולהגן על כולם. במיוחד על ג׳ונקוק. ג׳ין יגן עליכם, אבל אתה חייב להיות על המשמר, אתה יודע מה יקרה אם...״ והמשאית נעצרה.
השומר פתח את דלת המשאית, משך אותי, והשליך אותי כמו סמרטוט על אחד הפחים שבאמצע סמטה חשוכה. בום חזק נשמע, חשבתי לרגע, שכל גופי התפרק, אבל למזלי נשארתי שלם.
הסתכלתי על דלת המשאית נסגרת באיטיות. ״נונה...״ צעקתי בקול חלוש, והמשאית נסעה.
האמת. לא העליתי על דעתי שגא-ראם תעזור לי במשהו, ותסלח לי על מה שקרה. אבל היא כן הייתה לצידי ועדיין אהבה אותי, היא הבינה שלא הייתה לי ברירה.
קמתי מרצפת האספלט המחוספסת והעפתי ממני את כל הזבל שנפל עליי מהפח. פניתי לסמטה המבוקשת, ומצאתי שם את הו-סוק ואי-סו יושבים על הרצפה, מפוחדים וקופאים מקור. הם נראו חצי ממה שהיו, וגם הם היו לבושים במדים הלבנים ההם, שהלבישו אותי אז, רק ששלהם היו עכשיו מרופטים, מלוכלכים וקרועים.
״טאה?״ הו-סוק הרים את ראשו שהיה בין ברכיו. הוא נראה עייף, רעב, וצמא. פניו הי שחורות ומלוכלכות. הוא קם במהירות, ואחריו אי-סו. הוא כמעט רץ אליי, צולע, אבל מחייך מאוזן לאוזן.
״כן״ עניתי, ורצתי אליו, כמעט בוכה, אבל נזכר שגם אי-סו כאן. אסור שתראה אותי מפורק. ״בא. חייבים לזוז״ הוא אומר ישר, ומיד לוקח את ידי ביחד אחת, ואת ידה של אי-סו בידו השנייה, וגורר אותנו משם, בלי לומר עוד מילה.
אני בטוח שגא-ראם הדריכה אותו מה לעשות. כי הוא נראה נחוש כל כך, לחוץ, ויודע לאן הוא הולך. גא-ראם אמרה לי להגן על כולם כי היא ידעה שאני שונא להיות חלש, אבל בעצם, היא הדריכה את כולם להגן עליי, ואין לי מושג אפילו למה.
״היונג. לאן הולכים?״ אני שאל תוך כדי ריצה, אבל הוא לא עונה. אנחנו בתנועה כבר שעתיים, רעבים ועייפים, חייבים מנוחה.
יצאנו מאזור הסמטאות הצדדיות, והגענו אל תחנת הרכבת. הוא קנה לנו כרטיסים מכסף שאין לדעת מהיכן הוא. בכל פינה לטשו אותנו מבטים מרחמים ומבוכים ולמראה שלושה ילדים הומלסים קונים כרטיסים לרכבת.
חיכינו שם מספר דקות, ועלינו על הרכבת הראשונה.
לחוץ ומבולבל, אני מנסה לדבר אל הו-סוק, אבל הוא לא אמר מילה. כלום. אין לי מושג מה הולך כאן. האם מישהו יהיה מוכן להסביר לי מה קורה?!!
YOU ARE READING
Lived and died-חי ומת
Vampire״השמועות אומרות שנער צעיר בן 13, קים טאהיונג, ברח מבית האומנה בו שהה היות והוריו לא היו כשירים לגדל אותו ואת אחיו. הוא הגיע לבית הוריו אחוז טירוף. לקח סכין מטבח גדולה והתחיל בטבח נוראי. הוא ניסה לרצוח את הוריו כשהוא צורח עליהם...״ האם השמועות האלו נ...
