Lived and died-חי ומת

פרק 10🌌

שלושה ימים הייתי בצינוק בביתו של יונגי, הערפד הרודף. שכבתי שם כמעט ללא אוויר, שקוע בבוץ ורפש, לא משהו שלא הכרתי בסך הכל...
אחרי שלושה ימים, הוציאו אותי משם, רחצו אותי והלבישו אותי בחולצה ישנה, קרועה וענקית בצבע שחור, ומכנס זרוק ומתפורר, גם שחור. אחר כך השכיבו אותי על מיטה מברזל וקשרו לי את הידיים והרגליים, לא יכולתי לזוז, אבל הבנתי מה הולך לקרות.

שמתי לב שמישהו בחלוק לבן נעמד מעליי והחזיק כלים שנראים כמשמשים בחדר ניתוחים. התחלתי להתפתל מפחד, ניסיתי לזוז והלשתחרר מהמיטה, אבל זה היה בלתי אפשרי. הבנתי מה הוא עומד לעשות, ידעתי שכך הערפדים עושים לעבדיהם האנושיים.

הם אלו ששלטו בעולם. הם כבשו את כל היצורים, מפיות וקוסמים ועד לבני האדם, שאגב, לא מודעים לכך. בבני האדם הם שלטו בצללים, הם רצו לכבוש אותם לאט לאט וביסורים. הם רצו להרקיב אותם מבפנים, כי על בני האדם יש לכולם יותר כוח, אפילו היצור הכי חלש יכול להשתלט עלינו. אותנו אפשר להפוך לערפדים, עלינו אפשר להשתמש בקסמים, אותנו אפשר לשעבד, אנחנו כלי המלחמה הכי שימושיים שקיימים, וכולם ידעו זאת, חוץ מאיתנו.

הערפדים היו לוקחים איזה רופא קוסם, שאין לו ברירה אלא להישמע בקולם, אחרת הוא מת. הם הורו לרופאים האלו לתפור לעבדיהם האנושיים את הפה בחוטי ברזל כך שאנחנו לא יכולים לפתוח את פינו לעולם! רק בעזרת אותו הרופא, או מישהו שיודע את המלאכה יהיה ניתן לפרום את חוטי הברזל, שבנויים כך כדי להכאיב לעבד ולגרום לו יסורים נוראים מדי יום.

הוא התקרב אליי, ואני התחלתי להשתולל ולצרוח. השומרים החזיקו אותי חזק ותפסו את ראשי עד שכמעט מעכו אותו. הוא רכן מעליי עם מחט רותחת והחדיר אותה לבשרי שמתחת לשפה התחתונה.
הם תפסו לי את הפה שלא יכלתי להניע שריר. הוא עשה שמונה חורים כאלו שצברו ושרפו את בשרי, חשבתי שאני עומד למות. הרגשתי כמו דף שמחוררים אותו, כמו חפץ שמשחקים איתו. ריח הבשר השרוף היכה בי, נגעלתי כל כך, דמעות של כאב וייסורים ירדו במורד לחיי, אני לא יכול אפילו לתאר את הכאב הזה. אבל זה מגיע לי. אני הוא זה שאשם, ואף אחד אחר לא!

הוא השחיל את חוטי הברזל שהיו קפואים וגרמו לי לצמרמורת נוראית ושורפת ששיתקה אותי בהלם. חוטי הברזל היו כל כך קפואים עד שהרגשתי אותם נדבקים לעורי ולשפתיי ושוקעים בתוכי בחוסר רחמים ויוצרים כוויות עמוקות שלא ירדו לעולם...

״ברגע שיוציאו ממך את החוטים, החורים יסתמו. הכוויות ישארו ואיתם הסימנים של הנקודות, אבל חורים לא יהיו״ הוא הסביר ללא כל הבעת רגש כשהוא טווה את חוטי הברזל בצורת איקסים.

לאחר כמה דקות של סבל נוראי, הוא הרפה ממני והלך כלעומת שבא. אותי הם השאירו שוכב במיטה, גמור מכאבים, משותק מפחד, וקופא מעוצמת הקור של החוטים. ׳אתה תתרגל לזה׳ הקול בראשי אומר ומנסה להרגיע אותי, אבל זה לא עוזר. זה כאב אפילו יותר מהאזיקים הבוערים במפעל או ממחסום הפה הרותח. אני גמור, אני רוצה שוב למות, אין טעם לחיי...