Lived and died-חי ומת

פרק 13🌌

עכשיו נשארו עוד שני בעיות עיקריות. הראשונה: צמיד המעקב עדיין עליי. והשנייה: עכשיו כשגא-ראם כאן, והיא רוצה לעזור לי, היא יכולה להשיג לי מידע לגבי הו-סוק ואי-סו, ולכן, הבקשה שלי תצטרך להתחלף, ואני לא יודע מה לעשות.

הלכתי באותו הבוקר לסדר את מיטתה של גא-ראם כרגיל והצגתי בפניה את שני הבעיות מהמחשבה. היא התקרבה למיטה ולחשה. ״אני אשחרר ממך את צמיד המעקב, סמוך עליי. ולגבי הבקשה...״ היא תהתה בינה לבין עצמה כשהיא לוקחת משהו מהשידה שליד השולחן. ״תבקש לראות את שליט הערפדים, לפי השמועות, הוא לא ממש אוהב את יונגי, אחיו הצעיר והפזיז.״

׳מה הוא יעזור לי?׳ שאלתי בראשי, והיא הסתובבה אליי בחיפזון לשמע הדפיקות הפתאומיות והרמות שנשמעו בחוץ. היא דחפה לשרוולי הענק פתק והלכה לדלת. תחבתי את הפתק עמוק יותר כדי שלא יפול והמשכתי לסדר את הסדינים.
היא פתחה את הדלת, בחוץ עמד יונגי.

״אני מצטער על שהפרעתי לך בשעה כזאת, אבל מבקשים שתגיעי ברגע זה למשרדך, זה לא סובל דיחוי״ אמר יונגי בסמכותיות, בודק אם מישהו מקשיב. אני המשכתי בעבודתי כרגיל, עושה עצמי מרוכז כולי בקיפול שמיכות ממשי רך.

״למה? קרה משהו?״ היא שאלה כאילו בדאגה. יונגי נאנח.
״כן. קבוצה של עבדים אנושיים הגרים ברחוב העוּמֵגָרים גנבו כ10 כלי נשק מהמפעל ליצור נשק קסום בצד המזרחי של המדינה. זה כל מה שאני יודע״ הוא אמר בלחישה מאוסה והם יצאו מהחדר כשהשומר נכנס לבדוק את קצב עבודתי.

כשהגיעה הזמן שלוקחים אותנו לשירותים, נכנסתי לאחד התאים וסגרתי את הדלת אחרי. הרעשתי קצת כאילו אני מנסה להשתעל אף שהחוטים חסמו את השיעול, כדי שלא ישמעו את קולות רשרוש הנייר המקופל. פתחתי אותו בזהירות ובשקט מופתי. על הנייר הסתלסל הכתב הדקיק והעדין של אחותי:

׳תבקש ללכת לָשליט, הוא יעזור לך, כי הוא מפחד מדמך. אבל הוא ירדוף אותך כל ימי חייו כדי להרוג אותך. בחצר הארמון כולם מדברים עליך. יש לי מידע מסווג שאומר שעכשיו השליט טוען שזה איננו הזמן להרוג אותך, ולכן הוא ירדוף אותך. הוא יגרום לך סבל. וגם יונגי. הם לא ישתפו פעולה כי הם לא כל כך אוהבים זה את זה. ולכן, אני אמצא את הו-סוק והחברה האחרת, אני יודעת שהם ביחד במחנה עבודה. אוציא אותם משם׳

זכרתי את כל הפרטים והורדתי את הפתק בשירותים.

אבל איזה עזרה אני אבקש ממנו? ולאן נלך?

השאלות רצו במוחי בכל פעם שהאזור היה נקי מערפדים. זה היה ממש סיוט לנקות את מחשבותיי בכל פעם שערפד שומר, או אציל עברו לידי.

נשארו עוד יומיים עד לבקשה שלי, הזמן עבר כל כך מהר מאז שקיבלתי את הפתק מגא-ראם, כאילו הוא בורח ממשהו.
אני מעסה את רגליו של יונגי שלפתע פתח את פיו. ״עוד מעט תוכל לפצוח בשירה, קים טאהיונג״ צמרמורת חלפה בגופי, כמו בכל פעם שהוא דיבר אליי או קרא בשמי. בחודשים האחרונים אפילו הסיוטים החמירו, ואני רואה את עיניו האכזריות שוב מלאות בדם חם, שוב הוא גונח מעל גא-ראם האומללה.