באותו ערב, הגעתי להחלטה שחשבתי עליה עוד מאז הייתי עבד בביתו של יונגי. בשביל זה, גם הצלחתי לסחוב מבית האומנה של ג'ין סכין מטבח חדה שהחבאתי מתחת לכרית.
"אני צריך לשרותים" הודעתי לג'ונקוק בסוף ארוחת הערב. הסכין כבר הייתה עליי, לקחתי אותה לפני שירדנו לאכול והחבאתי אותה מתחת לחולצה.
נכנסתי לאחד מתאי השירותים וישבתי על האסלה. זה לא אמור לכאוב,רק חתך קטן במקום הנכון, וזהו, ואז כולם יהיו בטוחים וחופשיים.
הסתכלתי על הסכין ברכות, היא הייתה מבריקה ויפיפייה. "אהה" חלוש נשמע מגרוני כשחתכתי את פנים זרועי כדי לוודא שהיא חותכת מספיק טוב.
דם השפריץ ממנה, דם אדום וזוהר, הוא היה יפה יותר מהסכין, מושך יותר...
חייכתי בסיפוק, לא יודע למה, אבל זה הרגיש נעים וחמים, כאילו אני חי שוב. לפתע, דלת אחד התאים האחרים נפתחה, צעדים כבדים נשמעו ברקע, לאחר כמה רגעים הצעדים התקרבו אל תאי ומישהו ניסה לפתוח את הדלת. מיד החבאתי את הסכין האדומה והלחה מתחת לחולצה. ״מי שם?״ שאל הקול, ומיד זיהיתי אותו, אבל איך יתכן שהוא כאן?! אני הוזה?!
פתאום נשמע בום חזק, ואני איבדתי את ההכרה. "קים טאהיונג??!!!!" שמעתי לפני שהתמוטטתי לידיו. לא הזיתי, אבל איך הוא הגיע לכאן?
התעוררתי בחדרון קטן, שכבתי על מיטת ברזל וחוברתי לאינפוזיה. החדר היה קטן, חנוק וחשוך.
התחלתי לרעוד מפחד ולהתנשם במהירות ובחוזקה, ראיתי מטושטש, ולא שמתי לב לאנשים שנכנסים בריצה פנימה ומנסים לאזן אותי.
"טאה. תנשום. לאט לאט. אני פה....נשימה ושאיפה, עד שלוש. אחד..." זה היה קולו של ג'ין, הוא היה היחיד שידע להרגיע אותי במצבים של כעס או חרדה. חשבתי שהחרדות שלי ממקומות סגורים כבר אינם, כי הרבה זמן זה לא קרה לי. בעצם, הפעם הראשונה שזה התחיל שוב הייתה בפעם האחרונה שהייתי בארמון הערפדים...
לקחתי נשימה עמוקה אחריו ונשפתי החוצה. אבל הלב שלי התחיל פתאום להאיץ והוא ביקש מהאנשים שירימו אותי החוצה, מיד!
מישהו הרים אותי, ניתק אותי מהאינפוזיה ורץ החוצה, מושיב אותי על הרצפה ומשעין אותי על הקיר. "טאה! טאה! תסתכל עליי" הוא תפס בפניי, אבל לא ראיתי אותו, הכל הטשטש ונראו רק כתמים דרך עיניי.
"נשימה...." נשמתי אחריו, "יופי. ועכשיו, החוצה" הוא הורה בעדינות, וחזרתי אחריו. אט אט, התחילה הראייה לחזור, וקצב פעימות ליבי החל להתאזן, הוא חייך אליי. "כל הכבוד טאה..." הוא החזיק בכתפיי, אבל אז התרצן והעיף מבט בזרועי החבושה.השפלתי את פניי. לא התביישתי ממה שעשיתי, התביישתי שלא הצלחתי וגרמתי שוב לבעיות, שיט. ״למה?...״ הוא שאל, ממשיך להסתכל על הזרוע הפצוע, לא עניתי, לא היה לי כוח להסביר.
הוא העלה את עיניו בחזרה אליי, מבטו ננעץ בעיניי בחוזקה, הוא נראה עוד יותר עצוב מבדרך כלל, ומאוכזב, מאוד. ״מה קורה כאן?״ שמעתי את קולה של האישה המבוגרת, ״למה הוצאתם אותו? הוא חייב לנוח ולהישאר בחדר״ היא נראתה כועסת, עליי, על האנשים האחרים, אבל בעיקר עליי. ״תחזירו אותו ברגע זה!״ היא ציוותה בכעס, אבל לא נתתי להם לגעת בי, הסתכלתי על ג׳ין בתחנונים. ״היונג. אני לא יכול...״ התחננתי, והוא הנהנן. הוא קם מהרצפה והלך אל האישה המבוגרת.
ВЫ ЧИТАЕТЕ
Lived and died-חי ומת
Про вампиров״השמועות אומרות שנער צעיר בן 13, קים טאהיונג, ברח מבית האומנה בו שהה היות והוריו לא היו כשירים לגדל אותו ואת אחיו. הוא הגיע לבית הוריו אחוז טירוף. לקח סכין מטבח גדולה והתחיל בטבח נוראי. הוא ניסה לרצוח את הוריו כשהוא צורח עליהם...״ האם השמועות האלו נ...
