הדרך הייתה ארוכה ולא נחנו לשניה. נסענו בשתי רכבות, בכל פעם שעתיים נסיעה, הלכנו ברגל במשך שעות ואז לקחנו עוד ארבעה אוטובוסים. וכל הדרך אף אחד לא פצה את פיו, ולא השמיע קול, זה היה מפחיד ומוזר. אף פעם לא שמעתי את הו-סוק וג׳ין מדברים כל כך מעט, בדרך כלל הם אף פעם לא הפסיקו לפטפט ותמיד הייתה להם איזו בדיחת אבא לספר. אבל עכשיו, שקט, דממה כבידה.
ומה שהכי מוזר, לא היה לאף אחד מושג איך אי-סו נקלעה לכל זה, ועדיין לא שאלנו, במיוחד אני הייתי צריך לשתוק, לא יודע למה.
הגענו לעיירה קטנה ממש בקצה השני של המדינה. המקום נראה דיי תוסס ורועש יחסית לעיירה כפרית נעימה. הכל נראה טיפוסי ורגיל לחלוטין. ילדים הולכים לבית הספר, אנשים ממהרים לעבודה, חקלאים בדרכם לשדות, עיירה רגילה בסך הכל. ג׳ין הוביל אותנו עד למרכז המקום ששקק חיים. מולנו נראו הרבה בנינים נמוכים וישנים, חנויות מזכרות, ובתי קפה וברים קטנים. כשפנינו באחד הצמתים, התחילו להראות בתים עם חצרות גדולות וגדרות גבוהים.
עברנו כמה חצרות, עד שג׳ין נעצר מול אחד מהם. המקום נראה ענק, ממש כמו בית ספר קטן, או פנימייה או בית יתומים. להערכתי, זה נראה כמו פנימית רווחה. כזאת שאני וג׳ונקוק נזרקנו אליהן לא פעם בין בתי האומנה שעברנו מאז ג׳ונקוק היה בן שלוש לפחות.
הוא הסתכל עליי בפחד, ואני הבנתי בדיוק ממה הוא מפחד. שוב שלחו אותנו למוסד שקולט ילדים עניים ויתומים. שוב נחטוף כהוגן. אבל את ג׳ין זה לא התריע, הוא דפק על דלת ברזל כבידה ושחורה, שבהמשכה נראתה גדר סורגים תואמת בגובה שני מטרים לפחות.
לאחר דקה, הדלת נפתחה ומאחוריה עמדה אישה צעירה, מסתכלת עלינו במבט בוחן ומבולבל. השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת, כך שהיא לא הייתה אחרי שינה או משהו דומה. ״מי אתם?״ היא שאלה, אבל מיד מאחוריה הגיחה אישה מבוגרת, שנשענה על מקל עץ כבד.
איך שראה אותה, ג׳ונקוק נצמד אליי, והחזיק את כף ידי בלחץ. ״היונג...מה קורה כאן?!״ הוא שאל מובעת, ואני הרמתי את כתפי להראות לו שאין לי שמץ של מושג קלוש. ״בואו. תכניסי אותם בבקשה הא-רי״ הורתה האישה המבוגרת בקול קשה ומאובן, והאישה הצעירה יותר פינתה לנו את הדרך.
פניה של אי-סו, נשארו באותה הבעה שראיתי כבר ימים. היא לא פתחה את פיה, חוץ מלאכול. לא דיברה, ולא הראתה פחד או שמחה. כלום.
נכנסו זה אחרי זה, ג׳ונקוק עדיין לא עזב את ידי, והו-סוק הלך לצידה של אי-סו, שנאתי את זה. אין לי מושג למה קנאתי כל כך כשהם היו קרובים, זאת לא אשמתם. אני הפקרתי אותם יחד במחנה העבודה הארור ההוא, תמיד בסוף אני זה שאשם.
״אני רואה שגא-ראם עשתה עבודה טובה״ אמרה המבוגרת בחיוך קלוש והכניסה אותנו לבנין המתפורר והמאיים. בפנים, המקום עדיין נראה פשוט ורגיל לגמרי, חדרי המתנה, כיתות, מזכירות, ילדים מתרוצצים מכל הגילאים. כן. פנימייה לילדים זרוקים. בדיוק כמו שאני מכיר.
YOU ARE READING
Lived and died-חי ומת
Vampire״השמועות אומרות שנער צעיר בן 13, קים טאהיונג, ברח מבית האומנה בו שהה היות והוריו לא היו כשירים לגדל אותו ואת אחיו. הוא הגיע לבית הוריו אחוז טירוף. לקח סכין מטבח גדולה והתחיל בטבח נוראי. הוא ניסה לרצוח את הוריו כשהוא צורח עליהם...״ האם השמועות האלו נ...
