Lived and died-חי ומת

פרק 3🌌

מסתבר שאכן יש להו-סוק יותר מזל משכל, אבל במקום למכבסה, לקחו אותו להעמסת הברזלים למשאיות של המפעל. אולי יש לו יותר מזל ממני, אבל לא עד כדי כך...
בסוף היום, הצצתי עליו לפני שעינינו כוסו. ראו שזה היום הראשון שלו כאן. הוא היה גמור ותשוש, הוא בטח חושב שעכשיו הוא ילך לעשות מקלחת טובה, אבל הוא טועה ובגדול. בדרך כלל יש לנו מכסה של פעמיים מקלחת בשבוע, הם עושים לנו את זה פתאום, והפעם זה היה יום אחרי יום, ככה שאין לנו עוד ימי מקלחת השבוע, והו-סוק לא ידע על כך.

כשחזרנו לתאים וכבר התכוננו להניח את הראש, נשמעה לפתע צרחה נוראית. היא באה מהתא מולנו שהיה מאוכלס בארבעה בנות. אמנם אני בקושי ראיתי את הבנות במתקן היות ואני כל היום במפעל, כך שאני רואה אותן רק בשיעורים או בהפסקות. זהו. וגם אז הן בשלהן ואנחנו בשלנו, כך שפעם ראשונה שמעתי אותן צורחות שם.

נשמעו צעדים רמים של סוהרים ואז הקליק של הדלת. קמתי והצצתי דרך חלון הסורגים הקטן שעל הדלת שלמזלי עוד לא סגרו אותו. ראיתי את הסוהרים מושכים לה בשיער ומפילים אותה ארצה בצחוק מתגלגל. שנאתי את זה. ״יצור מספר 56723. לא לימדו אותך לסתום?!״ צחק הסוהר בקול, כן, הם קראו לנו יצורים. הוא הסתכלה עליו במבט מטורף, בקושי ראו את פניה, אבל העיניים שלה...

הייתי מהופנט אליהן. הן היו עמוקות ושחורות, פשוט וואוו. בעוד שאני מסתכל בנעשה, הסוהר שקלט שאני מציץ, סגר את החלון הקטנטן ואני התרחקתי מהדלת. אייש. למה דווקא עכשיו?!

״מה ראית שם קטנצ׳יק? מה זה הצרחות האלו?״ שאל ווזי בסתמיות. ״הם מושכים שם למישהי בשיער, לא יודע למה״. עניתי לו כשהוא מרים גבה ואז מסתובב לצד השני של המיטה. ווזי נמצא כאן מאז שהוא בן 13, כמוני, ועכשיו הוא בן 17, כלומר, הוא כבר 4 שנים נמצא כאן. סיוט. אף פעם לא שאלתי אותו על מה הוא יושב אבל העדפתי גם להשאיר את זה כך. האמת שעל ג׳ימין אני כן יודע. הוא סיפר לי שהוא ניסה לרצוח את אחיו הגדול כשהוא שיכור.

״זה היה בצדק. אני לא מתחרט על כלום. הוא כל החיים התעלל בי. לפעמים בגללו הייתי מאושפז עם שברים בכל מיני מקומות...״ הוא סיפר לי אז. ״ורוצה לשמוע את החלק הכי מפגר?... הוא גם היה אונס אותי, אחי הגדול, אז למה שאני אתחרט על מה שניסיתי לעשות?!״ אני רק הקשבתי, לא היה באמת אכפת אם הוא מתחרט או לא. ג׳ימין היה ילד טוב ומתחשב יחסית, הוא עשה טעות, אבל בצדק, ומה איתי? גם אני עשיתי רק טעות?

לא. זה היה הרבה יותר מטעות...

פתאום נפתחה הדלת והסוהר קרא את מספרי, קמתי וניגשתי אליו עם ידיים מושטות. מה לעזאזל רוצים ממני עכשיו?
הוא הוביל אותי לאזור שמעולם לא הייתה לי הזדמנות להיות בו, חדר הביקור.

מי יכול לבקר אותי? ועוד בשעה הזאת. הסוהר פתח את הדלת ומיד ראיתי אותם...

הסוהר חיבר את האזיקים ללולאה שעל שפת השולחן. ״טאהיונג...״ קרא סוקג׳ין, הסתכלתי על ידי האזוקות, לא העזתי להרים אליו את עיניי, התביישתי. ״טאה...תסתכל עליי...בבקשה״ ביקש סוקג׳ין בתחינה, אבל לא נענתי לבקשותו. ״למה באתם?״ שאלתי בקול קריר, לא רציתי שהם יבואו, אבל הם כן באו...