חסר רגשות [1]

פרק 1

״מודיע לך מראש שזה החדר שלי.״ אוליבר, אחי התאום הכריז כשנכנסנו אל החדר הענק ביותר שהיה באחוזה המפוארת.

גלגלתי את עיניי וסובבתי את גבי, מתחילה לצעוד אל עבר החדר היחידי שנותר. החדר היה קטן אומנם, אך הנוף היה עוצר נשימה, שפת אגם ועצים ירוקים רבים מסביבו מילאו את שדה ראייתי וגרמו לי להתפעל.

אומנם העיירה הזאת יפהפייה, אבל התגעגעתי לחום של ניו יורק, לקלואי וג׳ייסון החברים הכי טובים שלי שכנראה לא אפגוש יותר בחיים, בעיקר בגלל שאני נמצאת במרחק של אלפי קילומטרים מהם.

״את באה לעשות סיבוב בעיירה?״ אוליבר התפרץ אל חדרי וקטע את קו מחשבתי.

״כן, בטח.״ השבתי בהנהון, זורקת מבט אחרון אל החדר ויוצאת ממנו יחד עם אוליבר.

למרות שאוליבר הוא אחי התאום, היינו שונים זה מזה, גם באופי וגם ביופי. אני הייתי יותר שזופה והוא היה לבן כמו סיד, לי היו עיניים בצבע דבש והוא ירש את העיניים הירוקות של אימי, הוא היה שובה לבבות ויצא לדייטים כל שני וחמישי בעוד שאני יצאתי רק עם מישהו אחד, הדמיון היחידי שהיה ביני לבין אוליבר זה השיער השטני והשופע שהיה לשנינו ואולי גם הלב הרחב והחמים.

״נו אמא, אנחנו נפרוק את הארגזים אחרי שנחזור, אני מת לעשות סיבוב במקום הזה.״ אוליבר הסביר לאימי שנאנחה בכבדות בעודה בוחנת את הארגזים שלי ושל אוליבר שכיסו את כל הסלון.

״אנחנו מבטיחים, אמא.״ אני חיזקתי את דבריו.

״בסדר, אבל עד מחר בבוקר אני לא רוצה לראות שום ארגז, אפילו לא אחד.״ היא קבעה ואני ואוליבר הסכמנו פה אחד, יצאנו מהאחוזה והתחלנו להתקדם אל עבר הלמבורגיני של אוליבר.

״מעניין אם יש פה בחורות שוות.״ הוא אמר ביהירות ואני גלגלתי את עיניי בייאוש.

לאחר דקות בודדות של נסיעה, קלטתי אנשים רבים עם פנים קורנות שנופפו לנו וכמה מהם אפילו צעקו ״ברוכים הבאים!״ לא הייתי רגילה לכל תשומת הלב הזאת, הייתי רגילה לעיר שלי, שבה כולם היו זרים ואף אחד לא התעניין באף אחד.

״הנה הבית ספר החדש שלנו ממחר.״ אוליבר הצביע אל עבר מבנה יפהיפה ואני הרגשתי את מצב רוחי יורד, שנאתי להיות התלמידה החדשה וזאת שכולם נועצים בה מבטים. שמחתי שאוליבר יהיה שם איתי באותם נעליים אבל הוא משתלב יותר מידי מהר ותוך שנייה הוא ימצא לעצמו חברים, בהשוואה אליי.

״תגיד, אוליבר?״ קראתי בשמו כשסיימנו להסתובב בכל העיירה הקטנה, ״המקום הזה לא נראה לך יותר מידי מושלם?״ שאלתי עם גבות מכווצות.

אוליבר העיף לעברי מבט חטוף, ״למה את מתכוונת?״ שאל.

משכתי בכתפיי, ״אני לא יודעת, זה קצת מוזר שכולם פה כל כך חייכנים ומאושרים, חייב להיות פה משהו דפוק.״ שיערתי.