חסר רגשות [1]

פרק 3

״את באה איתי.״ הוא אמר בטון מטיל אימה והתחיל לגרור אותי אל היציאה מרחבת הריקודים בלי שום מאמץ.

״תשחרר אותי, חתיכת אידיוט!״ ניסיתי להתחמק מהידיים החסונות שלו, אך ללא הצלחה. הרגשתי את הפאניקה תוקפת אותי, אסור לי לוותר, אני לא צריכה את אוליבר שיציל אותי, אני יכולה להציל את עצמי.

הטחתי את כוס הזכוכית שהחזקתי על פרצופו בחוזקה.
לא הצלחתי לראות שום דבר, הכל התערפל.

״זה הסוף שלך!״ הוא נהם ושיחרר את ידיו ממני, אוחז במצחו שכנראה דימם.

מבלי לחשוב פעמיים, התחלתי לרוץ כמו שלא רצתי בחיים. תוך כמה שניות כבר הייתי מחוץ לאולם, שמחתי כשראיתי את אוליבר משפשף את ידיו ושני אנשים זרים עם מדים שכבו על הרצפה.

״הנה אתה! מה קרה פה לעזאזל?״ שאלתי אותו והנחתי את ידי על כתפו.

אוליבר היה נראה נסער, ״אין לי מושג, הם פשוט גררו אותי מהמסיבה והתחילו להרביץ לי.״ הוא השיב והתנשם.

״צריך לברוח מכאן מהר, אסור לנו להיות פה.״ אחזתי בידו ומשכתי אותו אל הלמבורגיני שלו.

נכנסנו בזריזות ואוליבר התניע את המכונית ונסע במהירות לא מותרת, סובבתי את ראשי לאחור בכדי להיות בטוחה שאף אחד לא רואה אותנו ונבהלתי כשעיניי נתקלו באותו הבן אדם שפצעתי עם כוס הזכוכית, הוא היה רחוק מאיתנו ונעץ בי מבט רצחני.
וכאן הבנתי שמה שקרה היום לא נגמר, הוא רק התחיל.

-

נקודת מבט קאי סביאנו

״אתה רוצה לומר לי שנתת לבחורה להתחמק ממך? ובנוסף, לגרום לחצי מהפרצוף שלך לדמם?״ אחי הגדול ניקולאס שאל וגיחך בבוז בעודו מוציא עוד חתיכה של זכוכית מהלחי שלי.

נשכתי את שפתיי מהכאב, ״מה אתה רוצה ממני? תאשים את האבטחה המטומטמת שלך, הם היו אמורים לשים לב מי נכנס.״ סיננתי בזעם וניקולאס הוציא חתיכה נוספת של זכוכית.

כל חתיכת זכוכית שנעוצה לי בעור תיתקע בגרון של המזורגגת הזאת. זה הסוף שלה, זה הסוף שלה ושל אח שלה.

״מה קרה פה לעזאזל?״ שמעתי את קולה של ג׳ניפר, אחותי. ״אלוהים אדירים!״ היא צעקה כשקלטה את פניי, ״המאפיה של ברזיל התנפלה עליך?״ היא שאלה כלא מאמינה והתקדמה אליי כשהבעה מודאגת על פניה.

״את לא תאמיני לי כשאספר לך, אבל זאת הייתה סתם נערה שהגיעה איכשהו למסיבה שלנו והצליחה לגרום לקאי הגדול שלנו לדמם כמו נקבה.״ ניקולאס הקניט אותי ואני גלגלתי את עיניי.

אז כן, ניקולאס סביאנו הוא האח הבכור, בן 27, יש לו עיניים כחולות כהות שנוטות לשחורות, השיער שלו בלונדיני ומשוך לאחור תמיד. הוא הרוצח החכם ביותר, זה שלא משאיר שום עקבות אחריו ואפילו מנקה אחרינו, הוא אומנם מתבדח הרבה על חשבוני ואוהב להקניט, אבל הוא תמיד נותן אוזן קשבת.

יש אותי, קאי סביאנו, אני בן 24 בקרוב, אני די דומה לניקולאס, גם העיניים שלי כחולות וכהות, אבל השיער שלי שחור כמו פחם, את השיער ירשתי מאמא שלנו והוא ירש את שיערו הבלונדיני מאבא שלנו. מאז שהייתי ילד לימדו אותי להיות חם מזג, לשנוא את כל מי שלא משפחה שלי, להרוג בלי חרטה, לא להביע רגשות בחיים עד שיגיע זמני להתחתן עם מישהי שתהיה שייכת למאפיה אחרת.

אייזק סביאנו, בן 21, הוא בהשוואה אלינו לא רוצח אכזרי, אלא נפש חמימה וטובה, הוא גם הרג אנשים אבל הוא יעדיף לשבת וללמוד בבית, הוא משכיל באוניברסיטה, זה מאז ומתמיד היה הייעוד שלו והדבר שהוא הכי אהב, הוא יצא שונה מאיתנו, גם באופי וגם ביופי. העיניים שלו מלאות ברחמים ושיערו בצבע חום בהיר, מבין כל האחים שלי אייזק נמצא בתחתית הרשימה מבחינתי, הוא לא מתאים למשפחה שלנו, רק בגלל קשר הדם שלנו הוא כאן.

ג׳ניפר סביאנו, בת 18, האחות האהובה עליי ביותר. כלפינו היא רגישה ומתוקה, היא תמיד שם לצידנו, דואגת ועוזרת, נותנת עצות ומקשיבה לכל בעיה שלנו. אבל כשהיא צריכה להשלים משימה היא עושה את זה, היא רוצחת בדיוק כמונו ועושה את זה מצוין. היופי שלה הטעה מלא בחורים, יש לה תווי פנים רכים, העיניים שלה תכולות ושיערה מתולתל בצבע בלונדיני בהיר.

ג׳ונתן סביאנו, בן 13, האח הקטן שלנו והמפונק ביותר. אל תתנו לגיל שלו להטעות אתכם, הוא הרג לפחות כמה מאות אנשים והוא מומחה בזה. ג׳ונתן מתוק וחתיך אמיתי, יש לו שיער שופע בצבע בלונדיני ועיניים גדולות ושחורות.

וזאת המשפחה שלנו, המשפחה המצומצמת והמסוכנת ביותר בעולם. ההורים שלנו נרצחו בדם קר על ידי המאפיה הברזילאית, אנחנו מתכננים את הנקמה שתהרוס כל אחד מהם, שתענה כל אחד עד שהם ירגישו את כל הכאב שאנחנו הרגשנו כשאיבדנו את הורינו.

״תלכו לישון, אני אטפל בזה.״ אמרתי בשיניים חשוקות. ג׳ניפר וניקולאס החליפו מבטים ולאחר כמה שניות של היסוס, השאירו אותי לבד.

הרגשתי את העצבים בוערים בי וזרקתי את כוס הוודקה על הרצפה, גורם לכל הזכוכיות להתנפץ על הרצפה, אני לא מאמין שהאפסית הזאת נגעה בי ועכשיו היא מסתובבת חופשיה.

אף אחד לא יכול לפגוע בי ולהמשיך לחיות, היא הולכת להתחרט על הרגע הזה.

חייגתי אל החיילים שלי והם התייצבו מולי תוך שנייה. ״כן, אדוני?״ אחד מהם שאל ואני שפשפתי את ידיי בנחישות.

״מחר בלילה, תהפכו את כל העיירה ותחפשו לי שני אחים עם שיער שטני, בעלי למבורגיני שחורה או אפורה, אני לא זוכר עוד פרטים עליהם.״ נאנחתי.

״כן, אדוני.״ הם אמרו פה אחד.

״וברגע שאתם רואים אותם תעשו להם מה שאתם רוצים, רק תשתדלו להשאיר אותם בחיים כי אני צריך ללמד אותם לקח קטן לפני שאני שולח אותם למוות שלהם.״ חיוך קטן וממזרי בצבץ על פניי.