חסר רגשות [1]

פרק 22

נקודת מבט סקיילר

הרגשתי כאילו כל זה חלום כשיצאתי החוצה מהדלת האחורית של המטבח, אל העולם החיצוני. לא ידעתי איפה אני אז נאלצתי לעצור מונית שבדיוק חלפה מולי, למרות שלא עליי אפילו שקל אחד.

נכנסתי למושב האחורי במהירות, נתתי לנהג את הכתובת והוא נסע משם. הרגשתי הקלה מציפה אותי עד שנזכרתי שאוליבר עדיין כלוא שם, אבל ידעתי שקאי ישחרר אותו כמו שהוא שיחרר אותי.

השקפתי אל עבר החלון, הלחץ עדיין היה אצלי, פחדתי שהסיוט הזה יחזור אליי ושיקחו אותי בחזרה למקום הזה. ״אתה יכול לנסוע יותר מהר?״ שאלתי את הנהג בהתחננות.

הוא גיחך בבוז בעודו נושף מהסיגר שבו אחז, ״ברגע שתשלמי לי מאה דולר, אני אעשה מה שאת רוצה.״ הוא אמר בטון עבה.

בלעתי את הרוק שעמד בגרוני וניסיתי לחשוב על משהו. פאק! ״אין לי מספיק כסף, אבל אני יכולה להביא לך את זה.״ אמרתי בעודי מורידה את שרשרת היהלומים שענדתי, שרשרת שעלתה לי ולג׳ניפר הרבה יותר מסתם מאה דולר.

הנהג חייך בשביעות רצון וחטף מידי באגרסיביות את השרשרת, הוא הגביר את מהירות הנסיעה שלו ואני הנחתי את ראשי על החלון. כל כך חיכיתי לרגע שבו אראה את ההורים שלי, ארגיע אותם ואז אחזור ביחד איתם ועם אוליבר אל ניו יורק, הבית האמיתי שלי.

עברה חצי שעה, עד שנעצרנו מול הבית המוכר שלי. קלטתי את שפת האגם והעצים הירוקים שהיו מסביב לבית שהיה נראה חשוך. ״תודה רבה, אדוני.״ הודיתי לנהג ויצאתי מהמונית, רצתי בחפיזות אל הבית שלי ונקשתי בחוזקה על הדלת.

״אמא! אבא!״ צעקתי בעודי דופקת על הדלת.

שמעתי את הבריח נפתח ולאחר מספר רגעים הדלת נפתחה ומולי עמדו ההורים שלי עם מבטים המומים, כאילו שהם ראו רוח רפאים. חיבקתי אותם בעודי מתייפחת בבכי מר, ״אני כל כך שמחה לראות אתכם!״ צעקתי לחיקם.

לקחו להם כמה שניות בשביל להחזיר לי חיבוק, ״סקיילר! אני לא מאמינה שאת בסדר!״ גם אימי התחילה לבכות.

אבי בחן אותי כאילו הוא עדיין לא בטוח שזאת אני, ״אבל- אבל איך?״ הוא שאל אותי בנימה לא מאמינה, ״אפילו השוטרים אמרו שאתם כנראה לא בחיים, אני לא מצליח לקלוט שאת כאן.״ הוא ליטף את כתפי באהדה.

״חשבתם שאני מתתי?״ שאלתי בנימה שקטה ומצערת.

אימי הנהנה, ״כולנו חשבנו כך, אז- אז איפה אוליבר?״ היא מחתה את דמעותיה והובילה אותי אל השולחן.

עצמתי את עיניי בתסכול, ״אל תדאגו, אני מאמינה שמחר הוא יהיה כאן.״ השבתי בביטחון.
אני יודעת בוודאות שקאי יחזיר גם אותו.

״קחי, תשתי.״ אבי הושיט לי כוס מים גדולה ואני הודיתי לו ולגמתי את כולה, ״מה לעזאזל קרה, סקיילר?״ שניהם התיישבו לידי והביטו בי במבטים סקרנים.