חסר רגשות [1]

פרק 14

נקודת מבט קאי

״נו כבר, תגבירו קצב!״ צרחתי בכעס על החיילים שלי שנסעו במהירות  של 60 קמ״ש.

״אנחנו משתדלים, פשוט עכשיו אור היום וזה די מסוכן להסתובב חשופים, בייחוד אחרי הפיצוץ הגדול שעשיתם בקזינו.״ הנהג אמר ואני נאנחתי בתסכול.

״זה הסוף שלנו! אני לא מאמין שהקשבתי לאייזק המזורגג הזה והשארתי את שני האחים האלו בחיים! עכשיו אוליבר המזדיין הזה ברח והוא יספר למשטרה הכל עלינו! הוא יודע איך אנחנו נראים והוא יודע איפה הוילה שלנו!״ שאגתי בזעם, מרגיש את התסכול משתלט עליי.

״קאי, תירגע.״ ג׳ונתן הניח את ידו על גבי, ״הוא לא יודע איפה הוילה שלנו נמצאת, הוא בטוח הלך לאיבוד או מתחבא באיזו מנהרה קרובה לכאן, אין לו שום אופציה אחרת.״ הוא ניסה לעודד אותי אבל זה רק גרם לי לדאוג אפילו יותר.

״ומה אם עברה פה מכונית? ומה אם הוא התקשר למשטרה והם בדרך לוילה? הרי מחפשים אחרינו כל כך הרבה זמן שאין מצב שיתנו לנו סתם לשבת בכלא. יתנו לנו עונש מוות, ג׳ונתן, זה לא משחק.״ אמרתי לו. כל גופי רעד, לפתוח מלחמה עם המשטרה זה לא רעיון טוב, ככה שנותרה רק אופציה אחת וזה לתת לבית המשפט לקבוע מה יהיה גורלנו.

״אבל אין פה מכוניות.״ ג׳ונתן לא חדל מלנסות לרומם את מצב רוחי.

״עד שאני לא רואה אותו במו עיניי אני לא נרגע.״ לחשתי בעודי בוחן את ההרים מולי. לא היה אף אדם באזור שלנו כמו שג׳ונתן אמר, כך שיהיה קל יותר לאתר את אוליבר, שדרך אגב, אלו הדקות האחרונות שבהן הוא ישאר בחיים.

״אני חושב שמצאנו משהו.״ הנהג עצר את הואן ואני וג׳ונתן יצאנו משם במהירות, מתקרבים אל עבר התיק ששכב באמצע הכביש.

״מה זה? איך הוא השיג תיק?״ ג׳ונתן שאל עם גבה מורמת.

״אין לי שמץ של מושג.״ אחד החיילים שלי אמר ועקף אותנו, הוא נעצר מול התיק השחור והתכופף, הוא הושיט את ידו אליו ואז קרה הדבר הבא. ״פצצה, תברחו!״ הוא צרח ומיהרתי לתפוס את ידו של ג׳ונתן ולהתרחק.

הפצצה התפוצצה וגרמה לי ולג׳ונתן ליפול מההדף, הואן עלה באש וכמה מהחיילים שלי נפגעו. ואז קולות של ירי נשמעו וכדור חלף ממש ליד ראשו של ג׳ונתן.

מיהרנו להתחבא מאחורי הואן בעוד שהחיילים שלי התחילו להחזיר אש, חלקם אפילו נפגעו, ״ג׳ונתן! תברח!״ צעקתי ודחפתי אותו ממני.

״גם אתה!״ הוא משך בידי אך נשארתי לעמוד במקומי.

״הם יבואו אחרינו, אני צריך להסיח את דעתם, בבקשה תקשיב לי.״ התחננתי בפניו ודחפתי אותו בשנית.

ג׳ונתן התנגד שוב והניד בראשו בהחלטיות, ״אין מצב! הם צלפים! אתה לא תשרוד את זה!״ הוא אמר בפאניקה ושנינו הבטנו אל עבר החיילים שלנו.