Powerful hate [6]

פרק 6 - אוצר:

נקודת מבט רומיאו:

״מה לעזאזל?!״ הנהמה נפלטת מפי כשאני פותח את דלת הפנטהאוז. המקום נראה הפוך לחלוטין, כאילו גנב פרץ לכאן וחיפש פאקינג אוצר מוחבא.

אוצר. ג׳וליה.

אני מסתובב אל אחד מהשומרים שהצבתי בכניסה ותופס בגרונו, מטיח את גבו בקיר תוך כדי שמפעיל לחץ וחונק אותו. הוא מביט ישירות לתוך עיני ומתחנן בשלו.

״אם הבחורה נעלמה אני נשבע לך שאתה תצרח במשך שעות לרחמים ממני. רחמים שאתה לא הולך פאקינג לקבל!״

אני מעיף אותו על הרצפה, מוציא את הנשק שלי ודורך אותו בזמן שהוא משתעל מאחורי. בכל צעד שאני עושה פנימה אני מגלה עוד יותר עד כמה המקום הפוך לחלוטין.

אני סורק את הסלון ולאחר מכן את המטבח, בודק את החדר שמתחת למדרגות. ריק. אני ממשיך בקומה למעלה, שומר על השקט כשהאקדח שלי מכוון קדימה, מוכן לירות בכל מזדיין שחשב פאקינג להתעסק איתי.

כשאני מגיע אל חדר השינה גוף קופץ על גבי ותופס אותי לא מוכן. אני נופל קדימה ומסתובב כדי לנסות ולהשתלט עליו. הגוף הקטן מעיף את האקדח שלי רחוק ואני מנצל את זה כדי להצמיד אותו לקיר.

ג׳וליה.

האוצר שלי עושה פאקינג בעיות?

אני מניח את ידי משני צידי גופה בזמן שהיא מכוונת את הסכין שבידה אל צווארי. היא מתנשפת מהמאמץ של המאבק בי בעוד שאני עומד נינוח, כאילו לא קרה שום דבר לפני רגע.

העיניים הכחולות שלה מלאות ברגש. זעם, כעס, שנאה ותיעוב, הכל מופנה כלפי. חיוך נפרש על שפתי לאור ניסיון המרד שלה.

איך היא הצליחה למצוא את הסכין המזוינת הזאת בכלל? הבחורה הזאת מפתיעה אותי עם האינטיליגנציה שלה בכל פעם מחדש.

״למה לעזאזל אתה מחייך?! אני יכולה להרוג אותך בתנועה אחת!״ היא מתעצבנת ואני מגחך ״את לא מסוגלת להרוג אותי אוצר קטן שלי״

״אני לא פאקינג אוצר! וממש לא שלך!״ היא נוהמת ״אני אהרוג אותך, אני מסוגלת״ האיומים שלה נזרקים אל האוויר.

אני מחליט להתגרות בה ורוכן קדימה יותר, כך שהסכין שלה חותכת את העור שעל צווארי וגורמת לי לדמם. לעזאזל, אפילו לא עברו 24 שעות ואני שוב מדמם בגלל האישה הזאת.

״תתרחק״ היא פולטת, מביטה בצבע האדום שמכתים את ידה. אני ממשיך לקרב את ראשי לשלה והיא נאלצת להרחיק את הסכין כך שעכשיו היא החוצץ היחיד בנינו.

״להתרחק?״ אני אומר בטון שקט כשמבטי נופל על שפתיה ״איך את יכולה לבקש ממני להתרחק מיצירת מופת כמוך?״

״אתה.. אני לא..״ היא מגמגמת ואני מגחך ״אל תדאגי אוצר, אני לא אנשק אותך עכשיו״ אני מנצל את חוסר הריכוז שלה כדי לתפוס בידה האוחזת בסכין ולסובב את כל גופה.

עכשיו היא פוגשת את הקיר עם קדמת גופה כשאני מחזיק את ידה האוחזת בסכין מאחורי גבה, משתמש בגופי כדי לשמור עליה במקום. היא מסובבת את ראשה הצידה, עיניה יורקות אש.

״תזוז ממני!״

״תכריחי אותי״ אני מגחך ונצמד אליה יותר, היא פוערת את עיניה כשמרגישה את הבליטה במכנסי שאני לא טורח להסתיר.

אני שונא את האישה הזאת בדיוק כמו שאני שונא את המשפחה המזוינת שלה. אני רוצה לגרום לה לסבול, לצרוח, לבכות. אני רוצה שהם כולם ישלמו.

אבל אני לא יכול להתעלם מהמשיכה שלי אליה. לעזאזל היא נראית כמו דוגמנית מזוינת, האישה הכי יפה שראיתי.

זה רק עניין של זמן עד שאכניס אותה אל המיטה שלי.

״שלא תחשוב על זה בכלל״ היא נוהמת לעברי ״אתה לעולם לא תיגע בי. אלא אם כן זה יהיה בניגוד לרצוני. אתה אנס מזוין קוסטלו?!״

״לא אוצר״ אני לוחש לאוזנה ״זה התפקיד של האבא הדפוק שלך״

היא קופאת לחלוטין, גופה מרפה מהלחץ שתקף אותו והיא כבר לא מתנגדת לאחיזה שלי בה. העיניים שלה מראות על הניתוק שלה מהסביבה.

אני משחרר את האחיזה בה ולוקח את הסכין מידה בזמן שהיא נופלת אל הרצפה ובוהה בנקודה לא ברורה שנמצאת מאחורי.

מה לעזאזל?

״ג׳וליה״ אני אומר אחרי כמה שניות שבהן היא מנותקת לגמרי. אני לא יודע אם זה עוד אחד מהמשחקים הדפוקים שלה או שעובר עליה משהו.

״ג׳וליה״ נהמה נפלטת מפי, חסר סבלנות לחלוטין. אני תופס את ידיה והיא משחררת צרחה מקפיאת דם, שגורמת לי לקפוא ולכווץ את גבותי בבלבול לעברה.

״תעזוב אותי! תעזוב אותי! לא! תתרחק!״ היא נלחמת באחיזה שלי, משתוללת תחת ידי ללא ריסון. עיניה מזוגגות והיא נראית כאילו אחוזת דיבוק ״ג׳וליה תפסיקי פאקינג להשתולל! מה עובר עלייך לעזאזל?!״

״אל תיגע בי! אל תיגע בי! אני לא אתן לך להרביץ לי שוב! תתרחק!״

מה לעזא- להרביץ שוב?

״אוצר״ אני נוהם והיא עוצרת את הלחימה שלה בי, מרימה אליי את עיניה הכחולות מלאות הדמעות. נראה שהיא חוזרת לעצמה לאט לאט ״רומיאו?״