Powerful hate [6]

פרק 23 - מכה, מחבת:

נקודת מבט ג׳וליה:

רומיאו כנראה שיחרר את מנעולי החדר שבו כלא אותי אתמול, כי לאחר האירגונים של הבוקר אני פותחת אותה ויורדת במדרגות כדי למצוא משהו לאכול.

אלוהים כמה שאני שונאת אותו. אם רק הייתי יודעת לירות כמו שצריך הוא היה מת במקום.

אני עוד יותר שונאת את העובדה שהוא נתקל בסיוטים שלי בפעם השנייה אתמול בלילה. בחיי שהוא סובל מפיצול אישיות קיצוני, איך לעזאזל הוא העיר אותי מהסיוט? חשבתי שהוא רוצה שאסבול.

כשאני שרויה בתוך סיוט מטומטם הוא יכול לעשות לי ככל העולה על רוחו ואני אפילו לא אדע מכך. אין לי שמץ של מושג מתי הוא נכנס אל החדר, כמה זמן הוא היה שם ואיך הוא העיר אותי.

אני שונאת את זה שהוא היחיד שיודע עליהם. הסתרתי את זה בכל הכוח מארס ומאסימו בדיוק כמו שהסתרתי מהם את המכות. אבא מעולם לא פצע את פני בצורה שתגרום להם לחשוד. הם היו בטוחים שבכל פעם שאבא משתולל בבית הוא שובר אותו בעיקר אבל לא מספיק לגעת בי כי הם הגיעו בזמן.

אני לעולם לא אספר להם שאיחרו בכל פעם מחדש.

אני שונאת את הפרצוף היפה שלו, את השיער ההורס והעיניים היפייפיות שאפשר ללכת לאיבוד בתוכן. אני שונאת את העובדה שהגוף שלו מושך אותי כל כך ושהקרבה אליו גורמת לי להשתגע מבפנים.

אני שונאת אותו, אכל הוא מצליח להצית את האש בתוכי בכל פעם מחדש, ואני לא יודעת באיזה סוג של אש מדובר. האם זאת אש של שנאה? אש שמסוגלת לשרוף אותו? אש שיכולה לכלות אותי מבפנים?

אני שונאת את הכוח שיש לו, את הדומיננטיות הזאת בכל פעם שהוא נכנס לתוך החדר, כאילו נולד לתוך התפקיד שאותו מבצע בגיל כל כך צעיר.

לעזאזל אני פשט שונאת כל דבר בו.

״בוקר טוב ילדונת, ישנת טוב?״ הקול של לאונרדו גורם לי לעצור בבום בסוף המדרגות. אני שולחת מבט מלא בארס לעברו, מבהירה לו שאני ממש לא סולחת לו על אתמול.

הוא מרים את גבותי בשעשוע ״זה מה שאני מקבל על ההצלה של החיים שלך?״

״הצלה? אני מופתעת שלא דחפת אותי בעצמך מהמרפסת הדפוקה״ אני מגלגלת את עיני ומשלבת את ידי על החזה.

הוא מגחך ומתגרה בי ״נשים לא אמורות לדבר ככה.. קללות זה לא בשבילכן״

״אוי לך תזדיין״ אני מסננת ונכנסת אל תוך המטבח, פונה אל הארון כדי להכין לי משהו לשתות. כמובן שהאדיוט עוקב אחריי, אבל אני מתעלמת מכך.

אני פותחת את הארון השחור ולוקחת את אחד מהספלים השחורים שנחים בתוכו, מניחה אותו על השיש השחור ונושפת אוויר בכעס.

״לעזאזל עם הילד אימו הזה שהכל כאן פאקינג שחור. אני מרגישה שאני משתגעת!״

״הוא ירש את זה כחלק מהגנטיקה״ לאונרדו מגחך ונשען על השיש לצידי, מבטו הופך לרציני כשהוא מסתכל לתוך עיני ״עצרתי אותו לפני שהוא הלך רחוק מידי ג׳ול, לא הייתי מאפשר לו להרוג אותך. את יודעת שהתנגדתי לכל העניין של החטיפה מלכתחילה״