Powerful hate [6]

פרק 8 - כאב, ייסורים, דמעות:

נקודת מבט רומיאו:

אני פותח את דלת הפנטהאוז המוכר, הבית שהיה שלי עד לפני כמה חודשים. האורות מכובים, החושך והאפלה ממלאים את החלל הגדול.

הוילונות הגדולים מוסטים, מאפשרים לקרני השמש לחדר פנימה ולהאיר מעט את הסביבה. אני סוגר את הדלת מאחורי גבי ונכנס אל תוך בית ילדותי.

כל כך הרבה זכרונות יש לי מהמקום הזה, זכרונות יפים שהפכו לכאב אחד גדול.

״אבא?״ אני קורא לחלל הריק. צעדים נשמעים מכיוון המדרגות ואבי יורד לכיווני במראה שקשה לי להתרגל אליו. אבא שלי מאז ומעולם היה הקאפו הנערץ של שיקגו, לא היה אחד שלא רכש לו כבוד. גובהו המרשים התנשא והאפיל על אויביו, הוא תמיד היה לבוש בתיקתוק, מגולח ומסופר כמו שצריך.

אבל מאז הפיצוץ... אבא שלי כבר לא אותו הדבר.

הוא מגיע אל נקודה שבה האור הבוקע מהחלונות מאפשר לי לסרוק את דמותו. זיפים רבים מעטרים את פניו, שיערו האריך יותר מהרגיל. הוא לבוש בטרנינג שחור וגדול, עיניו עייפות.

״רומיאו״ הוא אומר בקול שאני בקושי מזהה ״לא שמעתי שנכנסת״

המגננות שלו ירדו אל האפס, הוא כבר לא אותו לוחם שהיה. מאז שהעביר אליי את תפקיד הקאפו, הוא הידרדר עוד יותר. הוא נשבר נפשית, איבד חלק ממנו שלעולם לא יחזור.

אבא שלי התמוטט.

׳״קדימה רומיאו, אנחנו נאחר״ אבא אומר בקול הקאפו שלו מהקומה למטה ואני מבין שאני עומד להסתבך. אני מסדר את שיערי בפעם האחרונה מול המראה ותופס את הפלאפון שלי, יורד במהירות במדרגות.

אבא עומד לצד אמא במטבח, שותל נשיקה על שפתיה כשחיוך רחב נפרש עליהן. היא מביטה באבא שלי במבט מעריץ, מבט שאני מכיר כל ימי חיי.

״אני מוכן״ אני אומר והם מתנתקים, מבטו של אבא עובר אליי והוא מהנהן ״תיקח איתך משהו לאכול לדרך, אנחנו חייבים להגיע לפגישה בזמן. אין לנו זמן לבזבז״

״הכנתי לך את הכריך שאתה אוהב״ אמא אומרת בחיוך מלא בחום. אני מתקדם לעברה עם אחד משלי ולוקח את החטיף שמגישה לי, שותל נשיקה על מצחה. היא כורכת את ידיה סביב מותני כמו בכל בוקר, מחבקת אותי.

״שיהיה לך יום טוב ילד שלי, תשמור על עצמך בסדר?״

״אני אשמור אמא״ אני מבטיח ״על עצמי ועל אבא״

היא מצחקקת כשאבא משחרר נהמה מכיוון הדלת ״תפסיק לבלבל את המוח ותצא כבר מהבית. לעזאזל, כאילו שהקאפו לא מסוגל לשמור על עצמו״

״אתה מסכן את עצמך כל הזמן אדיוט נפוח״ אמא אומרת בשעשוע, נשענת בגבה על השיש ומשלבת את ידיה על החזה. שיערה הבלונדיני נופל על כתפיה בסלסולים עדינים.