Powerful hate [6]

פרק 24 - אף מילה:

נקודת מבט ג׳וליה:

הריאות שלי שורפות מהריצה, אבל אני לא עוצרת לרגע. אני רצה ורצה, לאט לאט מאבדת את הבניין הגבוה בשדה ראייתי. האנשים שעוברים לידי בוודאות חושבים שאני חתיכת משוגעת.

אני עושה כמה סיבובים בין הרחובות, מקללת את השמלה הקצרה והפרחונית שעליי. זה מושך יותר מידי תשומת לב למי שמנסה להיעלם ולהיטמע בין האנשים ברחוב.

אני מגיעה אל רחוב גדול וראשי שאני לא מזהה, כמו שאר שיקגו. אני שונאת את העובדה שאני לא מכירה את המקום שאני נמצאת בו ואין עליי אפילו לא פלאפון כדי שאוכל לפתוח מפה ולהגיע למקום שבו אהיה מוגנת.

אני מניחה שלא נשאר הרבה זמן עד שרומיאו יגלה שנעלמתי ויצא במסע ציד מטורף כדי להחזיר אותי אליו.

ילד אימו אדיוט, אני מקווה שלא אראה את הפרצוף שלו לעולם.

דבר מנצנץ מושך את עיני אל הרצפה. אני מתכופפת ומרימה בידי מטבע אחד, סורקת אותו בכווץ גבות. רעש של מכונית הנוסעת מהר נשמע מאחורי והלב שלי מדלג על פעימה. אני מתקדמת בהליכה מהירה ומביטה לרגע לאחור, נתקלת באדם וממלמלת סליחה.

״הסליחה לא מתקבלת! תסתכלי לאן את הולכת לעזאזל!״ הוא רוטן ברגזנות. אני נאנחת ונשענת על תא הטלפון שלצידי, מנסה להסדיר את נשימתי.

רגע.. תא טלפון, המטבע!

במהירות אני נכנסת פנימה, מכניסה את המטבע אל החור ומחייגת את המספר שאחי הגדול לימד אותי בעל פה מאז שהייתי בת 9. מספר צלילי חיוג נשמעים לפני שהקו השני עונה, קולו המוכר של אחי נשמע ודמעות חמות פורצות מתוך עיני על לחי.

״ולנטה״

״מאסימו״ אני לוחשת בקושי, תופסת בקיר מאחר והרגליים שלי כמעט ולא מחזיקות מעמד תחת החולשה שתקפה אותן.

״ג׳ול? פאק״ הוא אומר בקול דרוך ״איפה את? מאיפה את מתקשרת אליי?״

״ברחתי, אין לי מושג איפה אני נמצאת מאסימו״ אני אומרת בקול חלש, מנסה להשתלט על הדמעות ללא הצלחה ״הוא יבחין בקרוב שנעלמתי.. אין לי הרבה זמן...״

״אל תנתקי את השיחה. ארס!״ הוא קורא בקול, רעש נשמע מהכיוון השני וכמה דיבורים שאני לא מצליחה להבין ״אנחנו מאתרים את השיחה ג׳ול, אל תעיזי לנתק״ ארס פוקד ואני מושכת באפי, הגעגוע תוקף את החזה שלי בכל הכוח.

״מ-מאסימו״ אני אומרת מאחר והשקט שלי מלחיץ אותי. אני נמצאת באמצע העיר, חשופה לעיני כל כשהפלאפון צמוד לאוזני בזמן שהאחים שלי מנסים למצוא אותי דרך אלוהים יודע מה.

״אנחנו בדרך ג׳ול״ הוא אומר ושוב רעש נשמע מהקו השני ״את פצועה? הוא עשה לך משהו החתיכת בן ז-״ הוא קוטע בעצבים את הקללה שעמדה על קצה לשונו.