Powerful hate [6]

פרק 48 - רומיאו שאיבד את ג׳וליה:

נקודת מבט ג׳וליה:

״חתיכת זונה״ המפלצת יורקת בזעם לפני שמעיפה את גופי באוויר בעוצמה שגורמת לי לפגוע בחלונות הזכוכית הגדולים בחבטה חזקה.

אני נאנקת בכאב ומתכווצת לכדור, מקווה לפחות להצליח להגן על האיבריים הפנימיים שלי ולצמצם את הנזק. המפלצת ידעה בדיוק איפה לפגוע כדי לגרום לי לסבול מכאבים במשך ימים ארוכים.

אבא תופס בשיערי ומושך אותי לעמידה, אינספור דמעות נשפכות מעיני ונופלות על הרצפה הקרה. הוא חובט בבטני ללא הרף, מקלל אותי במיליון קללות שהופכות את בטני.

מאז החטיפה הוא הפך לאגרסיבי יותר, אכזרי יותר, חסר רסן לחלוטין. במשך השבועיים האחרונים אני מקבלת מכות על בסיס יומי, נכנסת עמוק לתוך הדיכאון יותר ויותר.

זה כאילו שתפסתי את מקומה של אימי, ועכשיו הגיע התור שלי לסבול מידיה של המפלצת בכל הכוח.

״את תשלמי על המעשים שלך! את שומעת אותי?! את תשלמי על הכל!״ הוא נוהם באוזני לפני שמעיף את גופי אל הקרקע. אני שולחת את ידי קדימה כדי לרכך את הנפילה, מכווצת את עיני בכאב מעוצמת המכה.

״אני לא עשיתי שום דבר!״ אני מייבבת.

טעות, זה רק גורם למפלצת לכעוס יותר.

הוא אהב לשמוע אותי מתחננת ובוכה. הוא ניזון מהפחד שלי, זה רק גרם לכוח שלו להתעצם, לאכזריות שלו לגדול וליצירתיות שלו בעינויים להשתפר.

״מצאתי לך חתן״ הוא מחייך ברוע מאוזן לאוזן, רוכן לעברי ומלטף את שיערי כאילו הייתי חיית המחמד שלו. אני מביטה בו בכעס מהול בשנאה, יודעת שהמשך המשפט הולך להיות נוראי.

״אלונזו אבאדו״

עולמי חרב עליי, התמוטט באחת. אלונזו אבאדו היה גבר בעל מעמד גבוה במאפיה של וגאס. הוא היה מטורף לחלוטין, אכזרי, והחלק הכי גרוע - בשנות השישים שלו.

המפלצת פורצת בצחוק כשמזהה את המבט שעל פני. אני מרגישה איך הבחילה עולה בגרוני, מתרוממת ורצה במהירות לעבר החדר שלי.

אני אפילו לא מספיקה לסגור את הדלת מאחורי, כורעת לצד האסלה ומקיאה את כל תכולת קיבתי בזמן שמתייפחת ובוכה בקול רם.
______________________________

הדמות שמשתקפת דרך המראה מולי, לא נראית כמוני. היא חלשה יותר, צנומה יותר, עייפה יותר. עיגולים שחורים מעטרים את עיניה העצובות, עורה חיוור וגופה רפוי.

אלוהים, זה מזעזע. ידעתי שאני צריכה למצוא דרך לצאת מהמצב שאליו נקלעתי, אבל לא היו בי הכוחות להילחם. לא כשהוא כל כך רחוק, מקור הכוח היחיד שלי.

לא יכלתי שלא לחשוב עליו בכל יום שעבר. לתהות איך הוא מרגיש, מה קורה איתו, האם המשיך הלאה.

ידי עולות אל פני העצובות, מלטפות בעדינות את העצמות הלחיים שהפכו ברורות יותר מאחר וירדתי המון במשקל. לא היה לי תיאבון לאכול, איבדתי את החשק.

אני תופסת בבשר, מותחת את הלחיים למעלה על מנת לגרום לשפתי להימתח לחיוך, אבל זה לא עובד.

שכחתי איך לחייך.

אני מחליטה לנסות להניח שתי אצבעות על שני הצדדים של פי, לוחצת מעט ומותחת כלפי מעלה, מביטה בחיוך המעוות שעל פני כשהדמעות החמות מרטיבות את לחיי.

אני אבודה, והפעם רומיאו לא כאן כדי להציל אותי.
______________________________

נקודת מבט רומיאו:

״תדרכתי את החיילים לקראת מחר, הם יודעים שלא כדאי להם לעשות טעויות״ לאונרדו מדווח לי בזמן שאנחנו יושבים בבית הקפה הפלצני. זה היה בית הקפה הראשון שמצאנו בדרך ולא היה לי חשק להיות בררן.

״אני רוצה את זה חלק, נכנסים ויוצאים. בלי להתמהמה יותר מידי. ככל שנעשה את זה יותר מהר, ככה נוכל להפתיע אותם״ אני אומר באדישות מוחלטת והוא מהנהן, שוב המבט המודאג עובר לרגע בעיניו לפני שנעלם.

מאז שג׳וליה נעלמה, הפכתי לרוח רפאים.

אף חיוך לא עלה על פני, אף לא אחד. החיים שלי הפכו אפורים ומשעממים, טכניים לחלוטין. לא הייתה משמעות לשום דבר בלעדיה. 

האחים הדפוקים שלה וידאו שאף פיסת מידע לגביה לא תגיע לאוזני. הם שמרו עליה בתוך האחוזה, רחוק מכל מידע מודיעיני שיכלתי לקבל.

שנאתי את זה. רציתי לראות את פניה המחויכות שוב, לשמוע את קולה, להביט לתוך עיניה הכחולות שסיפרו לי עולם.

״מלצר? מה קורה עם הקפה שלנו?״ לאונרדו שואל את אחד המלצרים שעבר לידנו במקרה.

״אני מצטער אדוני, מכונת הקפה שלנו התקלקלה. הקפה יתעכב בכמה דקות עד שנצליח לסדר אותה״ המלצר נעמד לידי בחיוך, גורם לי להרים את עיניו לעברו באיטיות.

החיוך שלו פאקינג מעצבן אותי.

אני שולף את האקדח מחגורת החזה שלי במהירות, טוען אותו ויורה בראשו. צרחות נשמעות מכל עבר בזמן שדם מתיז על פני, המלצר נופל מת על הרצפה ולאונרדו פוער את עיניו לעברי.

״פאקינג השתגעת לגמרי רומיאו?! מה לעזאזל הוא עשה?!״

״לא אהבתי את התשובה שלו״ אני אומר בקור, מרים את מפית הנייר הלבנה ומנקה את פני מהדם באדישות בזמן שאינספור עיניים נשואות לכיווני.

ריח הפחד ממלא את בית הקפה הקטן. מנהל בית הקפה תופס לרגע את מבטי ועיניו מתמלאות בפחד. חיוך אכזרי נפרש על פני וגורם לו להסיט את מבטו במהירות.

אני מתרומם מהכיסא ומתקדם לעבר היציאה בזמן שלאונרדו ממהר להדביק את הקצב שלי.

״איבדת את זה לחלוטין רומיאו״ הוא מניד בראשו, מבט מאוכזב אך מודאג על פניו. הוא יתמודד, אין לו ברירה. זה רומיאו החדש.

רומיאו שאיבד את ג׳וליה.