Powerful hate [6]

פרק 46 - קאפו לשעבר:

נקודת מבט רומיאו:

אף פעם אל תגיד אף פעם.

ביום שבו ג׳וליה נכנסה לחיי הבטחתי לעצמי שהיא תישאר הכלי המרכזי בדרך שלי לנקמה ותו לא. אבל פאק, לא יכלתי להכין את עצמי למה שיקרה לי איתה.

הידיעה שהיא נמצאת בצד השני, בצד של האויב, שורפת לי את הלב מבפנים.

היא גרמה לי לראות את העולם אחרת, לראות מבעד לנקמה שעיוורה אותי לחלוטין. ג׳וליה הייתה הסיבה שלי לקום בבוקר בחודשים האחרונים, האובססיה שלי, האוצר הקטן שהחזקתי בשתי ידי.

איבדתי את האוצר הזה, איפשרתי לו לחמוק לי מהידיים בכזאת קלות. לו רק הייתי יותר דרוך, יכלתי למנוע את החטיפה של ליילה ו- על מי אני עובד? להשאיר אותה שבויה שלי הייתה טעות. מגיע לה להיות מאושרת וחופשיה, מה שלא יכל לקרות בשיקגו.

אני יודע שנועדנו להיות ביחד, אבל מישהו התערב בגורל והרס לנו את הסיכויים. אולי זאת הדרך של אמא שלי לנקום בי על כך שלא שמרתי עליה מוגנת.

לעזאזל, אני מוכן לספוג את כל הכאב של הגעגוע, לקחת את כולו אליי, בתמורה לכך שג׳וליה לעולם לא תבכה בגללי. היא צריכה להיות מאושרת, היא צריכה לשכוח ממני לחלוטין.

ברגע שרגלי דורכת בתוך הפנטהאוז, הזכרונות מכים בי, אחד אחרי השני. הם כואבים, שורפים אותי מבפנים ומזכירים לי את מה שאיבדתי.

אני תופס את שולחן האוכל והופך אותו, משחרר את כל הזעם שאגרתי בתוכי מהרגע שבו נאלצתי לקחת את ההחלטה המזוינת. הרהיטים שבבית שלי נשברים, אחד אחרי השני, אבל זה לא מקל על הכאב המזוין שרק מתגבר בתוכי. שום דבר לא עוזר, שום דבר לא עוזר לחור הגדול שנפער בליבי עם ההבנה שלעולם לא אראה את ג׳וליה שוב.

״רומיאו!״ קולו של לאונרדו נשמע מאחורי אבל אני לא מקשיב, מתקדם לעבר חדר השינה שלי ופותח את הארון, מוציא מתוכו את כל החולצות שלי שלא העזתי ללבוש משום שידעתי שהן האהובות עליה. אלה שאהבה להסתובב איתן בבית למרות שליילה דאגה לה לפיג׳מות הכי יפות שיש.

אני תופס בחולצות ומעיף אותן על הרצפה, שונא את הקיום שלהן. המבט שלי עובר אל המיטה שבה בילינו בכל לילה, מדברים אל תוך השעות הקטנות ונרדמים אחד בזרועותיו של השני.

״תעצור! לעזאזל תעצור!״ לאונרדו מטיח את גבי בקיר כשמבט דואג בעיניו ״למה לעזאזל אתה שובר את כל הבית?״

״תשחרר לאונרדו״ אני מסנן, מרגיש את הצורך לחבוט במשהו. העיניים שלו סורקות את פני כשההבנה מחלחלת לתוכן.

״מילה אחת ממך, אחת רומיאו. אני נכנס לוגאס ומוציא אותה משם. היא תהיה כאן בחזרה עד הבוקר״ הוא אומר ואני מניד בראשי ״לא. היא אמורה להיות בבית שלה, עם המשפחה המזוינת שלה״

״לא אכפת לי מה היא אמורה״ הוא אומר ״שניכם רוצים להיות ביחד לעזאזל. אתה מכאיב לעצמך ולה. בשביל מה?״

״זה עדיף״ אני אומר והוא מגחך ללא הומור ״עדיף למי?״
______________________________

״אני באמת בסדר רומיאו. אמרתי לך, הם לא פגעו בי. להיפך, הם דאגו לי לתנאים מצוינים. זה הרגע שכאילו הייתי בבית מלון לכמה ימים, אם נתעלם מהגעגוע שלי אליכם״ ליילה שולחת חיוך מרגיע לעברי ״הבת של רפאל, אמה, היא דאגה שלא יחסר לי דבר. הם הבהירו לי שהחטיפה שלי נעשתה רק במטרה להחזיר את ג׳וליה ולא כדי לנקום״

״בני זונות״ ג׳ייס מסנן והיא שולחת מבט נוזף לעברו. לוקאס כורך את ידו סביבה ומנשק את ראשה בעדינות ״זה לא משנה למה הם עשו את זה, הם ישלמו על הפחד שהם גרמו לך״

״אני לא רוצה שתנקמו בשמי לגבי זה, זה לא יעשה טוב לאף אחד״ היא אומרת בעקשנות. אבא שסורק את הסיטואציה פוצה את פיו לראשונה ״זה היה חכם, אחרי כל החודשים שהם ניסו להחזיר את הבחורה, הם הצליחו למצוא פרצה באבטחה שלכם. הייתי עושה את זה במקומם״

המבט שלו עובר אליי והוא מסמן לי לצאת לעבר המרפסת שבביתם של לוקאס וליילה. אנחנו משאירים את כולם בסלון ויוצאים החוצה, אני שולף את קופסת הסיגריות החדשה שפתחתי מאחר והספקתי לעשן כבר שלוש קופסאות מאז ההחלטה, מוציא סיגריה ומדליק אותה.

אבא מתיישב על אחד מהכיסאות, בעוד שאני נשען על הקיר, שנינו מביטים לעבר הנוף של שיקגו בלילה ״אתה לא שלם עם ההחלטה שלך״

לעזאזל איתך אבא, לעזאזל עם היכולת שלך לדעת הכל ולנתח את ההתנהלות שלי כמו רנטגן מהלך. הוא לא איבד את הניסיון שצבר בפרישה שלקח.

״אני שלם איתה״ אני משקר לפני שפולט את העשן החוצה, מנסה להתנחם ברעלים שנכנסים אל גופי ולא מצליחים להרגיע אותי.

״היא השפיעה עלייך״ הוא מציין כעובדה לפני שמביט בפני ״בדיוק כמו שאמא שלך עשתה לי״ אני מרים את גבתי לעברו, מחכה שיסביר.

״אמא שלך ואני היינו אוייבים מגיל קטן, את זה אתה יודע״ הוא אומר ואני מהנהן, לוקח שאיפה נוספת מהסיגריה שהולכת ונגמרת בידי ״היא הצליחה להפוך את השנאה שהרגשתי כלפיה לאובססיה, שהפכה לאהבה לאט לאט״ העיניים שלו מתרככות כשנזכר בה.

״יש לנו חולשה לבלונדיניות קטנות אבא״ אני אומר. אבא מביט בי לכמה שניות לפני ששפתיו מתעקלות לחיוך וצחוק מתגלגל פורץ מתוכו.

פאק, לא שמעתי אותו צוחק מאז...

״אין לך מושג עד כמה אתה צודק רומיאו״ הוא מניד בראשו כשהחיוך לא עוזב את פניו לרגע. אנחנו יושבים שם בשקט למספר דקות נוספות, מביטים בשיקגו היפייפיה שזוהרת באורות הלילה מולנו.

״אל תוותר עליה״ הוא פורץ אל השקט, מסב את תשומת ליבי אליו ״אהבה היא דבר נדיר בעולם שלנו״

״אני קאפו אבא״ אני אומר בחיוך חסר הומור ״ההחלטות שלי צריכות להיות כשהמאפיה עומדת בראש סדר העדיפויות״

״אתה גם הילד שלי״ הוא אומר ואני מהנהן ״זאת העצה שאתה נותן לי בתור הילד שלך?״ אבא מהנהן ואני מכבה את הסיגריה בתוך המאפרה לפני שפוגש את מבטו שוב.

״ומה העצה שאתה נותן בתור קאפו לשעבר לקאפו הנוכחי?״

״תשרוף את וגאס כולה, עד היסוד. אל תשאיר לה טיפת זכר ותיקח את הבחורה. בכל מקרה היא צריכה להיות לצידך בסופו של דבר״