Powerful hate [6]

פרק 42 - קללה:

נקודת מבט ג׳וליה:

בגד הים שבחרתי להיום בצבע כחול ים מתאים לגופי בדיוק. ליילה רק מתעלה על עצמה בכל פעם מחדש. אני שוכבת על מגבת לבנה שמונחת על שפת הבריכה, פני פונות אל השמים ומשקפי שמש שחורות על עיני.

החלטתי לתפוס קצת צבע מאחר ואין לי שום דבר יותר מעניין לעשות. השיעמום הרג אותי בכל יום עוד קצת. הפעם רומיאו הסכים שלא לנעול אותי בחדר בזמן שהם יצאו לאחת מהמשימות שלהם.

יצא לי לחשוב הרבה על העובדה שאני לא באמת סובלת בשבי, לפחות לא לאחרונה מאז שרומיאו התחיל להיפתח בפני. אני רק יכולה לתאר לעצמי את הזוועות שהאחים שלי חושבים שאני עוברת כאן.

אבל אני לא יכולה להיסגר כל היום בחדר ולחשוב מה אם. כרגע, אני מחליטה להיות אנוכית לחלוטין ולהינות מהדברים הקטנים שיש לי גישה אליהם בשטח האויב, מאחר והאחים שלי הם גם הסיבה לחטיפה שלי מלכתחילה.

רעש חזק נשמע לפני שגל של מים שוטף את כל גופי. אני פוקחת את עיני ומרימה את משקפי השמש אל ראשי, סורקת את הסיבה שבגללה הנחת שלי נגמרה.

אוי אלוהים.

ראשו של רומיאו יוצא מתוך המים, מרים את ידו ומסרק את שיערו לאחור, חושף בפני שש קוביות בבטן ושרירי חזה מרשימים. פאק, אני חושבת שהבטן שלי התהפכה שלושים פעמים ברצף מבלי להגזים.

עיניו הכחולות סורקות את גופי במבט רעב, חצי חיוך מתגרה נפרש על שפתיו כשהוא מתקדם לעברי באיטיות.

״רק הגעתי וכבר את רטובה לגמרי״ הוא מגחך ואני פוערת את עיני, מתרוממת במהירות לישיבה ומרגישה איך הלחיים שלי מאדימות ברגע.

״חתיכת ילד אימו חצוף! תירגע!״

״תרגיעי אותי ג׳ולי״ הוא מתגרה כשמגיע אליי ומניח את ידיו על יריכי. הוא רוכן אל שפתי ומנשק אותן ברכות, גורם לי להסמיק עוד יותר.

״אז זה מה שאת עושה בזמן שאנחנו נלחמים? מרימה הופעה לחיילים שלי?״ הוא ממלמל לתוך שפתי, לפני שחוטף נשיקה נוספת.

אני מחייכת חיוך ממזרי ״מישהו צריך לדאוג שהם משועשעים בעבודה המשעממת שלהם, לא?״

״לא״ הוא נוהם ״העבודה המשעממת הזאת אמורה להישאר משעממת. יש לי חשק לשרוף את כל בגדי הים שליילה קנתה לך״ הוא תופס את מותני ומצמיד את גופי לשלו ״תיכנסי איתי למים״

״תגיד בבקשה״ אני אומרת והוא מגחך ״לא יקרה אוצר״

הגוף שלי מורם באוויר, אני משחררת צרחה מבוהלת שנייה לפני שפוגעת במים וצוללת למטה. האדיוט פשוט העיף אותי אל תוך המים הקרים!

״לעזאזל ילד אימו, לפחות תזהיר אותי לפני שאתה מתנהג כמו בבון!״ אני קוראת כשהראש שלי יוצא מהמים. הידיים שלי זזות מסביבי במטרה לשמור על ראשי מעל לקו המים מאחר ואני לא מצליחה לעמוד כמו רומיאו באיזור הזה של הבריכה.

הוא צוחק ומתקדם לעברי, כורך את זרועו סביבי ולוקח את כל משקל גופי ללא מאמץ. אני מכה את גופו ונאנחת ״אדיוט״

״יש לי בעיה גדולה ג׳ולי״ הוא ממלמל אל צווארי, מניח נשיקה שגורמת לצמרמורת נעימה להתפשט בגופי ״בעיה גדולה מאוד״

״איזה בעיה?״ אני שואלת והוא נאנח ״קשה לי לשלוט על עצמי כשאת לבושה בחתיכת בד הקטנטנה הזאת לידי״

״תתאמץ ילד אימו״ אני מגחכת ״תתאפק בכל הכוח״

הוא מגלגל את עיניו וזורק את גופי שוב אל תוך המים, הפעם אני מכינה את עצמי מראש ומחליטה לשחות אל הצד השני של הבריכה, שם יש מתחם שבו אפשר לשבת בתוך המים. הוא שוחה מיד אחרי ומתיישב לידי, המבט שלו לא עוזב לרגע את גופי ועיניו משקפות לי מלחמה עצמית.

״את יודעת בכלל עד כמה את יפה אוצר?״ הוא שואל ברצינות ואני מסמיקה ״תפסיק להביך אותי קוסטלו״

״אני רוצה להביך אותך כל יום מחדש עד שתביני מה את גורמת לי להרגיש״ הוא אומר ואני מחייכת לעברו, מניחה נשיקה קטנה על שפתיו וחוזרת שוב למקומי.

״היופי שלי הוא הקללה שלי״ אני אומרת אחרי כמה שניות של שקט, בזמן שאני מביטה על הציפור הכחולה שנחתה ליד הבריכה והחלה לשתות מתוכה.

המבט של רומיאו שורף את עורי, מעלה אותו בלהבות ״קללה?״

״אמא שלי הייתה אישה יפייפיה, עוד מאז שהייתה ילדה היא סחפה מבטים של גברים רבים לעברה. כשסבא שלי, הקאפו של וגאס באותם ימים שמע על היופי הבלתי רגיל שלה, הוא החליט שהיא תהיה שידוך מושלם לבנו, אבא שלי״ אני מספרת ונאנחת ״הוחלט על נישואים מאורגנים כשהיא הייתה רק בת 15, בעוד שאבא שלי היה כבר בן 24״

המבט של רומיאו לא משתנה, הפרשי גילאים גדולים היו דבר שבשגרה בתוך המאפיות הגדולות. לאף אחד לא היה אכפת מהילדות הקטנות שנכנסו אל תוך מוסד הנישואים בגיל כל כך צעיר.

״אבא שלי פיתח אובססיה כלפי אמא שלי והנראות שלה. הוא שנא את העובדה שהייתה כל כך יפה ובאותה נשימה אהב את העובדה שהייתה שלו. לאט לאט הקנאה שלו השתלטה על הכל״

אמא שלי סבלה מהיופי שלה בכל רגע בחייה. בשנים האחרונות שלפני ההתאבדות שלה היא אפילו ניסתה להשחית את פניה, אך המפלצת וידאה בכל פעם מחדש שלא תצליח.

״הוא הרחיק אותה מכולם, כלא אותה בתוך האחוזה הגדולה. הוא לא איפשר לה להגיע לאירועים הגדולים,  שמר עליה לעיניו בלבד. האנשים היחידים שהתיר לה לדבר איתם היו הוא, ואנחנו. הוא הכניס אותה לדיכאון והרס את החיים שלה״ המבט של רומיאו הופך מעט למרחם כשמביט בי מספרת את הסיפור בקור.

״ואז, כשניסתה להתנגד לו, הוא הכה אותה. היו ימים שהאחים שלי היו בטוחים שהוא הולך להרוג אותה בעזרת ידיו. המפלצת לא ידעה שובע לאכזריות״ הדמעות מטפסות בגרוני ״אחרי שהיא הצליחה להתאבד, השנאה שרכש כלפיה עברה אליי, מאחר ואני כמעט העתק מושלם שלה. את השאר אתה כבר יודע..״ מכות, קללות, התעללות.

״בן זונה״ רומיאו מסנן ומושך את גופי לשלו. הוא מושיב אותי על ירכיו ומסיט את שיערי מפני לפני שמנשק את שפתי בעדינות ״היופי שלך הוא לא קללה אוצר קטן שלי, יום יבוא ואני אהרוס את כל מיד גרם לך לחשוב אחרת״