Powerful hate [6]

פרק 16 - בכי:

נקודת מבט רומיאו:

הרחוב שקט, רק אנשים בודדים חולפים בתוכו מידי פעם, מוכיחים שיש חיים בתוך הצד הזה של שיקגו. העננים הלבנים ממלאים את השמיים הכחולים, מעט קרני שמש חודרות דרכן כדי להאיר את העולם.

אני נשען על דלת הרכב מחוץ לבניין המגורים שלי כשסיגריה דולקת בידי, המבט שלי מופנה אל הפנטהאוז העליון, שם נמצאת ג׳וליה.

היא עומדת במרפסת כשידיה נשענות על המעקה, צופה בשמיים הכחולים ובמספר ציפורים העפות בשמיים. שיערה הבלונדיני מתנופף ברוח, כאילו לקוח מתוך סצנה של סרט הוליוודי.

ביום שבו התחלתי לתכנן את התוכנית של החטיפה, הכל היה מחושב ומסודר. הייתי בטוח שהתוכנית שלי מכסה את כל החלקים האפורים ויודעת לחזות כל בעיה מראש כך שתפתור אותה מבלי שתהרוס את הכל.

אבל כשחזיתי את ההתנהגות של האוצר של וגאס, מעולם לא חשבתי שכך היא תיראה. לעזאזל, יש בבחורה הזאת יותר אש מהשמש. היא לא הולכת לעשות לי חיים קלים, מה שגורם לשנאה שלי כלפיה להתעצם.

אני שונא את המשפחה הדפוקה שלה שלקחה את האושר ממני, את אמא שלי. אני שונא את העובדה שבגללם אבא שלי נראה כמו שהוא נראה היום, מוזנח ומדוכא, חלש יותר מאי פעם. אני שונא את העובדה שהייתי צריך להיכנס לנעליו הגדולות בגיל עשרים ועוד יותר שונא את היום שבו הפסקתי להאמין באהבה.

אני שונא את הבחורה הזאת, כי היא מייצגת את מקור הסבל שלי. הפנים שלה כל כך דומות לפנים של אחיה הגדול, מאסימו ולנטה המזוין. האיש שלקח ממני את אמא שלי בלי להתבייש. הוא העביר הילוך במלחמה הזאת והפך אותה למכוערת עוד יותר.

היא נראית כמוהו, מתנהגת כמוהו. פאקינג אצילית ומלאת גאווה, לא מוכנה להראות חולשה ונלחמת עם השיניים להחזיק מעמד בתוך הסבל שלה. למרות השבועות הארוכים בתא, הניתוק המוחלט מכדור הארץ והמשפחה שלה, השהייה שלה עם מפלצת כמוני... היא לא מוותרת.

אבל זה רק עניין של זמן עד שהיא תישבר, אני לא אוותר עד שזה יקרה. אני אשבור את האחים שלה עם הדאגה שהם יחושו כלפיה וארסק את משפחת ולנטה מבפנים, תוך כדי שאני ארסק את כל רוח הלחימה שלה. לאחר מכן אני אחזיר אותה אל וגאס, כדי שהאחים שלה ינסו לתקן את השברים ללא הצלחה.

ובסוף.. בסוף אני אהרוג אותם, אמחק את וגאס מהמפה.

הנקמה שלי תושלם, זה רק עניין של זמן.

אני מרים את הסיגריה אל פי ולוקח שאיפה ארוכה ממנה, מכניס את כל הרעל והעשן אל תוך גופי לפני שמשחרר אותם בחזרה אל האוויר. ענן של עשן אופף אותי כשהפלאפון הנייד שלי מצלצל מתוך כיסי.

אני שולח את ידי ושולף את הפלאפון, קורא את השם של המסך כשהיד שלי קופאת באוויר. השם שמופיע על המסך מפתיע אותי כמו שלא הופתעתי מעולם.