Powerful hate [6]

פרק 9 - מצפון:

נקודת מבט רומיאו:

״שלושה פאקינג בתי קזינו רומיאו״ לאונרדו דופק את ידו על השולחן במשרדי. המבט המת בעיניו פוגש את שלי, הצלקת שמתחת לראשו לועגת לי, מזכירה לי שלא הצלחתי לשמור עליו ועל אמא שלי.

״על מה אתה פאקינג מדבר?״ אני מכווץ את גבותי, לא מתרגש מהעצבים שאחי הקטן מפגין. מאז הפיצוץ שבו הוא מאשים את עצמו על כך שלא הצליח להוציא את אמא מהרכב בזמן, הוא הפך לפקעת עצבים אחת גדולה.

״וגאס״ הוא נוהם והגוף שלי כאילו מקבל זרם חשמל. הידיים שלי מתכווצות מתחת לשולחן והדם שלי מתחמם. וגאס המזוינים מעזים להרים את הראש שלהם כשאחותם הקטנה נתונה לחסדי? עד כדי כך לא אכפת להם ממנה?

״הם ישלמו על זה״ אני מסנן ויוצא מהחדר, מתקדם אל סוף המסדרון, שם התא שבו ג׳וליה מוחזקת נמצא. עברו שבועיים שבהם היא נמצאת שם, בחושך ובקור, מקבלת הקצבה מצומצמת של אוכל ומים.

היא סובלת, כמו שפאקינג מגיע לבת למשפחת ולנטה.

אני פותח את התא ונכנס פנימה מבלי לחכות רגע אחד מזוין. הגוף הקטן של ג׳וליה מכווץ בתנוחת עובר על המזרון המלוכלך, שיערה הבלונדיני מלא בקשרים ומפוזר מאחורי גבה.

היא ישנה כשאני תופס בזרועה ומושך אותה לעמידה, מעיר אותה ברגע אחד. הגוף שלה צנום, הרבה יותר ממה שהיה לפני שבועיים.

״מ-מה?״ היא ממצמצת ומנסה להסתגל אל האור כשאני גורר אותה החוצה ״רומיאו״ הקול שלה מפוחד כשהיא מביטה בפני. אני לא יודע מה היא רואה עליהן, אבל זה בוודאות לא טוב.

יופי, שפאקינג תפחד ממני.

״לאן אתה לוקח אותי?״ היא לוחשת בחולשה כשאני מכניס אותה אל אחד מתאי העינויים שלנו. הגוף שלה חלש מידי בשביל שהיא תצליח לברוח או להילחם בי.

אני עוזב את ידה ומתקדם אל השולחן בזמן שהיא קופאת מאחורי, סורקת את החדר בעיניה הגדולות ומנסה להבין מה לעזאזל עומד לקרות לה.

״מ-מה״ היא מגמגמת כשמבחינה במה שאני אוחז בידי. הגוף שלה רועד כשהיא לוקחת צעדים מהוססים אחורה ״לא..״

״בואי לכאן ג׳וליה״ אני נוהם והיא פוערת את עיניה ״אני לא עשיתי שום דבר! הייתי בפאקינג תא הזה במשך מי יודע כמה זמן! למה שתרביץ לי בשוט?!״

הנה זה, רוח הלחימה שלה. חשבתי ששברתי אותה בשבועיים האלה אבל מסתבר שטעיתי.

״אל תגרמי לי למשוך אותך בכוח״ אני אומר בטון רע כשהזכרונות של אימי רצות לנגד עיני. הבלונד המוכר שלה, החיוך הממכר, החום והאהבה.

כל זה נלקח ממני, ברגע אחד מזוין, על ידי משפחת ולנטה הארורה.

״אתה פסיכי לגמרי״ היא מנידה בראשה, מבט עצבני על פניה ״אתה לא תיגע בי רומיאו, אני לא אתן לך״ היא מסתובבת ותופסת את הסורגים של התא, מנערת אותם בכל הכוח ומנסה לפתוח את השער.