המניאק מספר אחת שלי

פרק 59

-ראיין-

ישבתי במקומי הקבוע בכיתה כשראשי מונח על השולחן ועיניי חצי עצומות.
ממש לא היה לי כוח ללמוד עכשיו, ובטח שלא צרפתית.
חיכיתי לצלצול הגואל, וכשהוא סוף סוף הגיע נאנחתי בהקלה.
הרמתי את ראשי והתמתחתי.
אווה סובבה את פניה לכיווני.
"אוקיי, אז חשבתי על משהו,"
"על מה חשבת?" שאלתי בחיוך זחוח והרמתי גבה.
היא חייכה וראיתי ניצוץ בעיניה.
רגש כלשהו.
מוזר...

"חשבתי, שבגלל כל העניין עם זה שפספסתי את יום ההולדת שלך... אנחנו יכולים לעשות ביחד משהו. לא דייט." הבהירה.
"עוד לא דייט... אני.. עדיין לא מוכנה."
כיווצתי את עיניי אבל החלטתי להניח לנושא.
"מה את רוצה שנעשה?"
"אני עוד לא יודעת... אבל משהו. כדי לחגוג. בכל זאת, לא כל יום אתה חוגג יום הולדת שש עשרה."
הנהנתי.
"רעיון טוב."
היא חייכה והטתה את ראשה.
"מה דעתך על-"
"אז אני רואה שאתה עדיין מסתובב עם קורבן האונס."
חשקתי את שיניי למשמע הקול.
אווה שאפה אוויר בחדות, וידעתי שזה לא טוב.
זה אומר שיכול להיות שיש התקף מתקרב.
"תתעלמי ממנה." אמרתי לאווה בלי קול ולא טרחתי להסתובב לאחור.
ראיתי שאווה לא הביטה לעיניי וידעתי שהיא מסתכלת עליה.
"אווה," אמרתי כדי לגרום לה להוריד את מבטה.
היא עשתה זאת ועיניה פגשו בשלי.
היא בלעה את רוקה.
"בואי נעוף מפה." אמרתי בקול רם כך ששרלוט תשמע, תפסתי בידה של אווה ומשכתי אותה לכיוון הדלת.
"אתה יודע, אני באמת חשבתי שאתה טוב יותר מזה."
אמרה שרלוט וחסמה את הדרך שלנו החוצה.
"ממש לא אכפת לי על מה את חושבת שר."
היא הנידה בראשה בחוסר אמונה.
"אתה שקרן, ואתה רמאי, ואני לא מאמינה שפעם חשבתי שאתה ראוי לי-"
"תקשיבי שרלוט, זאת באמת שיחה שאני לא רוצה לנהל איתך, אוקיי? אבל גם אם הייתי רוצה, ואיכשהו הייתי מוכן לסבול את הקול הבלתי נסבל שלך, זה ממש לא היה עכשיו, הבנת? אני קצת עסוק כרגע ואת די מפריעה לי, אז..."
ואז קרה דבר שממש לא ציפיתי לו.
היא סטרה לי.
חשקתי את לסתי בכעס והבטתי בעיניה בשנאה.
"אתה חתיכת מניאק, ראיין מילר, לך תזדיין!"
ואז היא הסתובבה והלכה משם.
פיה של אווה היה פעור כשסובבתי אליה את מבטי.
"אלוהים ראיין... אתה בסדר?"
הנהנתי בלסת חשוקה.
"זה לא ממש נראה ככה.."
"זה בסדר."
אמרתי בחיוך, וניסיתי לשכוח משרלוט ולהתמקד רק באווה.
אווה.
הבחורה שלי.

הלכנו לקפיטריה והתיישבנו ליד אחד השולחנות הריקים.
"אתה בטוח שהלחי שלך בסדר? זה היה נראה ממש כוא-"
"כן, מותק, אני בסדר. פשוט תעזבי את זה, טוב?"
היא נשכה את שפתה והנהנה.
"אז,"
אמרתי.
"מה אמרנו שעושים?"
"עוד לא אמרנו."
"בסדר, אז מה עושים?"
"אפשר... ללכת... לאן בדיוק בנים הולכים כדי לחגוג?" שאלה במבוכה.
פתחתי את פי לענות, אבל היא קטעה אותי. "שהוא לא מקום עם אלכוהול."
גלגלתי את עיניי אבל לא הצלחתי להסוות את חיוכי.
"בסדר... אפשר ללכת לים?"
"לים?" היא הרימה את גבותיה.
המהמתי.
"אני.. כלומר... זאת לא בדיוק עונה לשחות."
"למי אכפת?"
"יהיה לנו קר. כאילו ממש קר."
קירבתי את פניי לפניה ושאפתי את ריחה.
היא האדימה מקירבתי.
"אפשר כמובן גם לעשות דברים אחרים..."
נשימתה נעתקה והיא בלעה את רוקה בקושי.
"כ-כמו מה?"
כמו למשל לתת לך להוציא לי את הזין מהמכנסיים, להכניס אותו לגרון שלך, ולבלוע את כל מה שיצא ממנו.
"דברים שאת לא צריכה לדעת על קיומם, ולכן אני אחסוך אותם ממך."
התרחקתי מפניה והיא חזרה לנשום.
"עדיף שתישארי תמימה."
אווה הביטה בי בכעס.
"אני ממש לא תמימה." הודיעה ושילבה את ידיה על חזהה.
גיחכתי.
"אה, כן?"
היא הנהנה והרימה גבה.
"באמת?"
"נכון מאוד."
"ולמה זה?" שאלתי בחיוך שידעתי שיטריף את חושיה.
"ככה. כי אני.... קוראת.. דברים..." גמגמה במבוכה.
צחקתי.
"אה.. נכון. שכחתי מהפרט הקטנטן הזה..."
היא גלגלה את עיניה.
"תסתום."
"את קוראת פורנו-"
"אמרתי, תסתום."
"זאת לא בושה נסיכה, הרבה אנ-"
"ראיין! תזהר ממני."
חיוכי גדל והתענגתי על פרצופה הסמוק בגללי.
בגללי.