המניאק מספר אחת שלי

פרק 40

-ראיין-

כעסתי בטירוף.
כעסתי ולא הצלחתי לשלוט בעצמי.
אבא שלי, האדם שהביא אותי לעולם, האדם הכי מזדיין שהכרתי, הכה אותי.
ואני כמו אדיוט שלחתי אותו למועדון.
כאילו זה מה שיעזור לו.
הבן אדם לא צריך אלכוהול, הוא צריך טיפול.
וכשאני אומר טיפול אני מתכוון לטיפול במקום רחוק מאוד מכאן.

אף אחד חוץ ממני לא היה בבית כרגע.
אמא שלי הייתה בטח אצל איזו חברה שלה, ופול.. אלוהים יודע איפה הוא נמצא.
כניראה שאצל אנני.
כמו כל הזמן.
הייתי שיכור. ללא ספק. לא תכננתי שהערב הזה יגמר בלהרדם מול הטלוויזיה, אבל כניראה שזאת האופציה הכי טובה שלי.
הדלקתי את הטלוויזיה ונכנסתי לנטפליקס.
לא ראיתי שום סדרה מסויימת כרגע אז כניראה שאני אצתרך להתחיל משהו חדש.
דפדפתי לראות אילו סדרות יש שעוד לא ראיתי, אבל פאק, נראה שלא נשאר לי כלום.
לעזאזל.
ראיתי כל פאקינג סדרה אפשרית שהיה סיכוי שאראה.
נשארו לי רק סדרות ילדים, סדרות של בנות או פשוט סדרות ממש גרועות שלא היה להן שמץ של פוטנציאל.
זין.
אני פשוט אראה סרט.

קול טריקת הדלת העיר אותי מהשינה החלקית שהייתי שרוי בה.
"מה נסגר?" סובבתי את מבטי לעבר אבי שנכנס פנימה בסערה.
לעזאזל...
הוא נראה עצבני.
ופצוע.
ממש פצוע.
לא שהיה לי אכפת שיפצע אבל הייתה לי הרגשה שהוא לא סתם נתקע בעמוד.
"במה כבר הסתבכת?" שאלתי כשראשי לכיוון הטלוויזיה.
אבא נכנס למטבח והוציא קרח מהמקפיא.
"לא קרה כלום."
הרמתי גבה.
"ממתי אתה מפספס הזדמנות לדבר איתי?" שאלתי בגיחוך.
"אני לא במצב רוח לדבר ראיין, תעזוב את זה." הוא דיבר בקול נמוך כשפניו עדיין לכיוון המקפיא.
"הלכת מכות עם מישהו?"
"אמרתי לך לעזוב את זה, נכון?"
"זה אומר שכן.."
הוא טרק את דלת המקפיא בכוח.
"תחזור לטלוויזיה ראיין!"
גלגלתי את עיניי.
"מה זה? איפה אח שלך?!" שאל בטון עצבני.
אלוהים.. הוא לגמרי ירד מהפסים.
"לעזאזל אבא, כמה שתית?!"
"אני שאלתי איפה אח שלך! אם אתה לא יודע איפה הוא אל תענה לי!"
כיביתי את הטלוויזיה ונעמדתי.
"שלא תחשוב שזה שחזרת אומר שעכשיו הכל בסדר, ושאתה אבא שלי אז מותר לך לצעוק עליי כמה שבא לך!"
הוא צבט את גשר אפו והנהן.
"אני יודע אני יודע, סליחה. אני מצטער, אוקיי?"
הוא לחץ את שקית הקרח על עינו.
"מה קרה לך?" שאלתי לאחר דממה של כמה שניות.
הוא נאנח.
"עזוב."

בדיוק הלכתי לסלון כששמעתי דפיקה בדלת.
פתחתי אותה ולהפתעתי הרבה עמדה שם אווה.
כיווצתי את גבותיי.
מה היא עושה פה?
עברו כבר כמה שעות מאז שאבא שלי חזר, לא חשבתי שהיא תשאר שם עד כל כך מאוחר.
סגרתי את הדלת שלא תכנס רוח.
היה קפוא בחוץ.
"מה.. מה את עושה פה?"
היא פרצה בבכי.
שיט.
מה אני עושה עכשיו?
"פאק... מותק.. מה קרה?" תפסתי אותה כשהתמוטטה וניסיתי לייצב אותה.
לא היה לי מושג מה קרה לה, אבל ידעתי שזה לא משהו טוב.
לעמוד שם ולשתוק לא יעזור בכל מקרה.
"את בסדר. את מוגנת איתי."
חיבקתי אותה חזק יותר ונשקתי לקודקוד ראשה.
רק אז שמתי לב שהיא רועדת.
פאק.
היא עדיין עם השמלה הקטנה הזאת שלה ואין לה שום שכבה עבה, ברור שקפוא לה.
"תכנסי, קפוא בחוץ."
פתחתי את הדלת ומשכתי אותה פנימה.
בהתחלה היא נכנסה ברצון אבל פתאום היא קפאה.
מבטה נתקע על נקודה מסויימת.
ניסיתי להבין לאן היא מסתכלת וכעס התפשט בתוכי כשהבנתי שזה אבא שלי.
מה הבן זונה הזה עשה?!
"מה.. מה הוא, מה עשית?!" נהמתי לעברו.
הוא נראה בהלם לא פחות ממנה.
אם המזדיין הזה עשה לה משהו אני אערוף לו את הראש.
"מה הוא עשה, אווה?!"
היא לא ענתה.
רק התחילה לרעוד והתקשתה לנשום.
פאק!
משכתי אותה למחוץ לבית והרחקתי את שנינו מהדלת.
עכשיו עמדנו בצד הכביש באמצע הלילה, ב.. אלוהים יודע כמה מעלות.