המניאק מספר אחת שלי

פרק 57

-אווה-

במשך שלושת השבועות הבאים התחמקתי מראיין בכל דרך אפשרית.
כבר לא היה לנו פרויקט משותף לעשות, מה שבהחלט הקל עליי במובן הזה.
ניסיתי להדחיק את הסיוטים ופשוט להתעלם מהם, אבל זה לא היה כל כך פשוט.
רציתי לסלוח לו.
כל כך רציתי לסלוח לו, אבל בכל פעם שעיניי נתקלו בעיניי ההייזל הבהירות שלו, הזיכרון חזר אליי כמו בומרנג.
ראיין ניסה לפצות אותי.
בכל יום, בכל שעה, בכל דקה.
הוא גם ניסה לתת לי מרחב כשראה שזה מה שאני צריכה והערכתי אותו על כך בטירוף, אבל אלוהים...
שנאתי את עצמי על שלא יכולתי להסתדר איתו יותר.
הוא כמובן לא הפסיק להזכיר לי את מה שהוא מרגיש כלפיי,
ובכל פעם כזאת הלב שלי קצת נשבר על שלא יכולתי לומר לו את אותו הדבר בחזרה.
עדיין דיברנו.
הכרחתי את עצמי לדבר איתו...
לנסות לראות בו מעבר למה שקרה.
ניראה שזה גם די הצליח, כי באמת הצלחתי לדבר איתו עכשיו הרבה יותר מאשר לפני שבועיים, לדוגמה.
אבל זה פשוט... כבר לא היה אותו הדבר.

חזרתי מבית הספר ביום שישי ונחתתי על הספה בתשישות.
עוד שבוע הסתיים לו.
עצמתי את עיניי ונתתי לעצמי להיסחף לשינה.
צלצול טלפון צורם העיר אותי בבת אחת.
"פאק.." שפשפתי את עיניי ועניתי לשיחה.
"הלו?" מלמלתי בעייפות.
"אווה, היי."
ראיין.
ברור.
"היי... מה.. קורה?"
"בסדר. את יודעת. יכול להיות יותר טוב."
"כן... אני יודעת."
"רק רציתי לדעת מה שלומך. לא דיברנו השבוע כמעט בכלל."
בשבילו זה היה כמעט בכלל, בשבילי זה היה מעל ומעבר, ושנאתי את עצמי כל כך.
"אה.. אני בסדר. הכל בסדר."
"את בטוחה?"
"ברור."
"אני לא מאמין לך."
נאנחתי והעברתי יד על פניי בעייפות.
"ראיין, אני.."
"את עדיין שונאת אותי. הבנתי."
"אני לא שונאת אותך..."
"זה בסדר, אווה. באמת. אני מבין למה.. אבל זה לא אומר שאני לא אמשיך לדאוג לך כל יום. אני אמשיך. ואני אוודא שתעברי את זה. יום אחר יום."
הרגשתי דמעה נופלת על לחיי וקיללתי את עצמי בשקט.
"אני מצטערת," לחשתי.
"תודה."
"אין על מה. אני לא מרשה לך להתנצל על זה יותר, בסדר? אני אוהב אותך, את זוכרת?"
חיוך מטופש איים להשתלט על פניי ונכנעתי לו בחוסר רצון.
"אני זוכרת." הודיתי בחיוך עצוב.
"תמיד."
"אנחנו נעבור את זה. את שומעת?"
הנהנתי. "כ-כן. אני יודעת. אני באמת מצטערת, ראיין."
"ואני באמת לא מרשה לך." ענה והשיחה הסתיימה.
הורדתי את הטלפון והנחתי אותו על ברכיי.
חייכתי לעצמי חיוך קטן.
אנחנו באמת נעבור את זה, ויש לי הרגשה שזה יקרה בקרוב.

"נומי חכי לי!" צעקתי לחברתי הטובה כשהסתובבנו אחר הצהריים בקניון, והיא התרוצצה לה מחנות לחנות, מבלי לחכות לי.
"נו בואי כבר!" ענתה לי ונעלמה בתוך חנות בגדים.
מיהרתי ונכנסתי לחנות אחריה.
"וואו! תראי את השמלה הזאת!" היא החזיקה מולי שמלת נשף ורודה שהגיעה עד לרצפה.
"מהמם," צחקתי וגלגלתי את עיניי.
"אבל את מוכנה להפסיק לרוץ כבר?"
היא חרצה לשון בתגובה.
"טוב, אני הולכת למדוד אותה." אמרה נעמי בהתרגשות ונעלמה בין רגע.
החלטתי לנצל את הזמן כדי לחפש בחנות משהו לעצמי.
שמלה קצרה וירוקה תפסה את מבטי.
הוצאתי אותה מהמתלה ובחנתי אותה.
היא הייתה יפהייפיה.
ברצינות.
ההגדרה לשלמות.
היא הייתה קיצית אבל גם מקורית ומיוחדת.
היא הייתה עשוייה מבד ירוק זית עדין, הייתה לה מעט תחרה בחלק מהמקומות והיה לה מחשוף קל.
משהו בה היה שונה מכל שמלה שאי פעם ראיתי.
היא הייתה מדהימה.
"תמדדי אותה." שמעתי לפתע מאחורי וקפצתי בבהלה.
נעמי צחקה.
היא הייתה לבושה עכשיו בשמלת הנשף הורודה ונראתה מדהים.
"וואו, נומי... זה מושלם.."
היא חייכה והסתובבה במקומה.
"אני יודעת. היא כל כך יפה... אוף, אבל היא יקרה בטירוף.."
"אוי.."
"כן... אבל לא נורא. בכל מקרה אין לי לאן ללכת עם שמלת נשף. מה איתך?"
"מה איתי?"
"מצאת שמלה יפה." הסבירה.
"אה... כן. היא יפה." הסכמתי.
היא הייתה הרבה יותר מסתם יפה.
"את לא רוצה למדוד אותה?"
נשכתי את שפתי.
"אני לא יודעת... זאת גם ככה בכלל לא העונה.."
נעמי גלגלה את עיניה, ודחפה אותי עד לתא המדידה הקרוב ביותר.
"את אוהבת אותה. אני יודעת את זה. תמדדי אותה. עכשיו." חייכתי בהתרגשות והודיתי לה בליבי.
"אני הולכת בינתיים לצלם מלא תמונות של השמלה הזאת ולבכות שאני לעולם לא אקנה אותה.."
צחקתי והנהנתי.