המניאק מספר אחת שלי

פרק 56

-אווה-

שנאתי את ראיין.
ברצינות.
שנאתי את הנער הסקסי עד כאב הזה, שעמד ממש מולי וסימן את צווארי.
שנאתי אותו על שהוא ידע כל כך טוב איך להשפיע עליי וניצל את זה לטובתו.
חתיכת בן זונה גאון ויפה ברמה לא אנושית שכמוהו.
ככה נשארנו להתמזמז על העץ במשך זמן שהרגיש כמו כמה דקות בודדות, אבל התברר כהרבה יותר ארוך.
אחר כך הוא ליווה אותי עד לביתי.
כמובן.

"בטוחה שאת לא רוצה להזמין אותי פנימה? אני בטוח שיש מספיק מקום במיטה שלך-"
"כן, ראיין... אני בטוחה. אבל תודה רבה על ההצעה." אמרתי בחיוך מזלזל.
הוא השיב לי בגלגול עיניים וחיוך משועשע.
"ראיין?"
"כן, נסיכה?"
"אני שמחה ששמו אותנו יחד בעבודה הזאת."
הוא נתן לי במתנה את אחד החיוכים היפהייפיים האלה שלו, והלב שלי נמס.
"גם אני שמח."
חייכתי לעצמי חיוך מאושר והשפלתי את מבטי.
"למה את עושה את זה כל הזמן?" שאל.
"עושה את מה?"
"את כל הזמן משפילה את הראש כשאת מובכת."
"אה, זה... אממ.. אני לא יודעת."
הוא הרים גבה.
"כלומר... אני מניחה שזה פשוט אינסטנגטיבי, אתה יודע..."
הוא התכופף מעט, תפס את סנטי והרים את ראשי מעלה.
"את כל כך יפה כשאת מסמיקה."
הוא לחש והרגשתי את קצב ליבי נוסק.
זה רק גרם לי להסמיק יותר.
העמדתי פנים שלא שמעתי את דבריו והזזתי את ראשי.

"כן אז, אמ.."
כחכחתי בגרוני.
"אני צריכה ללכת לישון עכשיו, אז..."
ראיין עזב את סנטרי והתרומם.
ראיתי שהוא שם לב לנסיון ההתחמקות שלי אבל לא אמר דבר.
רק הביט בי משועשע וליקק את שפתו.
"לילה טוב ראיין." אמרתי והתחמקתי ממבטו.
"לילה טוב נסיכה." הוא חייך לעברי חיוך אחרון, ואז הדלת שהפרידה בינינו נסגרה והוא נעלם.

נשמתי בכבדות ונשענתי על הדלת בגבי.
נתתי לגופי להחליק וליפול עד שישבתי כשגבי צמוד לדלת וידיי עוטפות את רגליי, וניסיתי להסדיר את ליבי שהחליט להשתגע.
מה קורה לי?
למה אני אובססיבית כל כך לבן אדם, שעד לפני חודשיים לא סבלתי?
לא ידעתי אם זה נורמלי או פסיכי, וגם לא ידעתי אם גם הוא חושב ככה על עצמו.
רציתי לדעת.
למעשה אין דבר שרציתי יותר מאשר לדעת מה ראיין חושב עליי.
מרגיש אליי.
טוב... למעשה כן ידעתי, הוא אמר לי את זה בעצמו...
למען האמת, עד עכשיו כשחשבתי על זה הרגשתי חום משונה בחזה... אבל בכל זאת,
רציתי לדעת עוד.
איך הוא רואה אותי...
אם הוא חושב עליי...
אם אני באמת מוצאת חן בעיניו, ועד כמה.
רציתי לדעת אם גם הוא חולם עליי בלילות, וחושב עליי בימים.
רציתי לדעת את כל הדברים האלה.
ויותר מזה, רציתי לדעת מה אנחנו.
לא היינו זוג.
לא.
ממש לא.
ובכל זאת, היינו מתמזמזים באופן קבוע.
פעם אחת אפילו כמעט הרבה יותר מזה...
ובסופו של דבר, אהבתי להיות איתו.
אני לא יודעת מה יש ביניי לבין ראיין, אבל דבר אחד אני כן יודעת;
אני לא רוצה שזה יגמר לעולם.

~•••~

"מה את עושה כאן לבד באמצע הלילה, ילדה?"
הוא התקרב אליי בצעדים כבדים.
לא.
לא רציתי שיתקרב אליי.
רק רציתי שיעזוב אותי לנפשי.
הכל בסדר.
אני אגיד לו שזה לא נעים לי, ואז הוא ילך ואני אחזור למועדון.
"אל תתקרב.." הוא המשיך לצעוד לעברי.
"בבקשה תלך. אל תתקרב אליי כל כך.." השיכור המשיך להתקרב עד שכבר לא היה בנינו מרווח, ואז הוא תפס בידיי ומנע ממני לזוז.
"פאק, את... נראת טוב.."
ליבי דפק בחוזקה והרגשתי את הפאניקה משתלטת עליי.
"בבקשה..." התחננתי כשדמעות חמות מתחילות לזלוג במורג לחיי.
הוא לא הקשיב לי.
במקום זאת הוא כיסה את פי בידו ובחן שוב את גופי.
לא רציתי את הידיים שלו עליי.
לא רציתי שיגע בי.
ניסיתי להדוף אותו בעזרת רגליי אבל הוא שקל הרבה יותר ממני, ובכל מקרה הייתי עייפה וחלשה מכדי להצליח להזיז אותו.
ואז הוא זרק את בקבוק הוויסקי על הרצפה כך שהתנפץ בכוח, דחף יד אחת שלו מתחת לשמלתי וליטף בגסות את ישבני החשוף.
החנקתי יבבה.
הוא טיפס עם ידו במעלה גופי עד שהגיע לשדיים שלי.
הוא מישש אותם בכוח ואז עזב את פי, ועם ידו הפנויה נגע באיברי.
ניסיתי להדוף אותו שוב אבל ללא הצלחה.
ניסיתי להתחנן בפניו שיפסיק, אבל זה לא הזיז לו.
"בבקשה..." תחינה שקטה יצאה משפתיי הרועדות.
הוא פשט מעליי את השמלה בגסות והשליך אותה על הרצפה.
ואז הוא הצמיד את שפתיו המדיפות מריח האכוהול, לשפתיי.
זה היה נורא.
כל כך רציתי שזה יגמר כבר.
רק רציתי שיפסיק.
רציתי שיניח לי.
ניסיתי לנחם את עצמי ולהזכיר לעצמי שתיכף זה יגמר.
הוא יאנוס אותי מהר, ואז ישחרר אותי לחופשי.
הכל יהיה בסדר.
אני יכולה לעבור את זה.
אני אצליח.
אני צריכה להשאר חזקה.
חזרתי על אותן המחשבות בראשי שוב ושוב בעודו דוחף את אצבעותיו לאט לאט לתוך איברי.
הנה.
תיכף זה נגמר.
הכל יהיה בסדר.
אני יכולה לעבור את זה.
אני אצליח.
אני צריכה להשאר חזקה.