המניאק מספר אחת שלי

פרק 66

-אווה-

בסוף היום ראיין ואני הלכנו יחד לביתו.
הייתי גמורה מעייפות אחרי שבמשך שבוע, שעות השינה שלי נדפקו לגמרי.
כל יום קמנו בשעה אחרת ולפעמים נחנו בדרך, ובלי ששמנו לב נרדמנו.
כן.
זה לא היה הרעיון הכי חכם.
בלי שום קשר כמובן לעובדה שהיה לי שיעור ספורט היום.
בפאקינג יום שני של מחזור.
ואומנם לא היו לי כאבים מטורפים כמו שידעתי שיש לבנות מסויימות- כמו קיארה לדוגמה- אבל היו חסרונות אחרים, לא פחות גרועים.
לפחות אם היו לי כאבים, הייתי יכולה לנסות להתחמק משיעור ספורט...

"ראיין?"
"כן, מותק?"
"אתה חושב שאנחנו יכולים לעשות משהו כיפי היום?"
שפתו התעקלה מעלה.
"את שואלת ברצינות?"
צחקתי.
"אוקיי.. אבל לא משהו שדורש ללכת."
"בסדר גמור."
"או להתאמץ. או לזוז."
הוא הרים גבה.
חייכתי אליו ומצמצתי בעיניי כמו גור כלבים.
הוא גלגל את עיניו בחיוך.
"בסדר. נמצא משהו."
חייכתי חיוך רחב ונצמדתי אליו.
הלכנו יחד עד שהגענו לביתו, ונשכבתי על מיטתו בעייפות.
"לעזאזל.. יהיה לי ממש קשה להתאפק לא להיכנס לתוכך..." הוא גנח כמעט בכאב.
פתחתי עין אחת וחייכתי חיוך ערמומי.
"אתה רוצה לזיין אותי, ראיין?"
הוא פלט נשיפה עצורה והתקרב אליי.
פתחתי גם את עיני השנייה, והבטתי בו בהשתוקקות.
אבל הוא לא זז לעברי צעד נוסף.
רק הביט בי כשמחשבות זדוניות מתרוצצות בראשו.
"מה.. מה אתה עושה?"
"רק חושב על דרך אחרת שאיתה אני יכול להיכנס אלייך."
הסמקתי.
"דרך אחרת?"
מבטו נדד לשפתיי, רק לרגע קטן.
זאת הייתה תגובה לא רצונית, וזה גרם לי לנשוך את שפתיי בכוח.
ואז הוא החזיר אותו לעיניי.
כאילו לא שמתי לב.
אבל פאק.
נהפכתי לעגבנייה.
הוא כחכח בגרונו ופתח את הדלת.
"חכי כאן, אני תיכף חוזר."
"אוקיי.." עניתי סמוקה.
הוא יצא מהדלת וקברתי את פניי בידיי.
אלוהים אדירים...
ניסיתי להפסיק לחשוב על כך.
ובכל מקרה הייתי עייפה, ובמיטה.
אז עצמתי את עיניי רק כדי לנוח קצת.

כעבור זמן שהרגיש כמו דקות אחדות, התעוררתי מתחושת המזרן שוקע תחתיי.
פקחתי את עיניי.
חיוך כובש פגש את עיניי.
אוף איתי.
התמכרתי לחיוך שלו.
כמו לכל דבר אחר בו...
"חזרת." ציינתי כאילו זה לא מובן מאליו, והתיישבתי מולו בישיבה מזרחית.
"כמו שאמרתי."
חייכתי.
רק אז שמתי לב למה שהחזיק.
"מה.. בשביל מי כל זה?"
שאלתי בחיוך ענק שהתפרס על פניי.
"בשבילנו כמובן. כלומר, בשבילך.. אבל.... הנחתי שיהיה לך קל יותר לחסל את זה עם עזרה.."
חיוכי גדל ופתחתי את אחת משקיות החטיפים שהביא.
והיו שם הרבה.

"מתי הספקת להשיג את כל זה?"
"את כבר יודעת שתמיד לי חטיפים בבית למקריי חירום.."
צחקתי.
"ומאחר ונייט לא בא היום, ביקשתי ממנו שיספק לי עוד קצת."
הוא חייך אבל ראיתי שמשהו לא בסדר.
"מה איתו באמת?"
"עם נייט?"
ידעתי שהוא שם לב לכך שמשהו מוזר קורה איתו, ואומנם גם אני רציתי להבין מה קרה לו, אבל ראיין הוא החבר הכי טוב שלו.
אם נעמי הייתה מתחילה להתנהג מוזר ולא הייתה מסבירה לי כלום, אני בטוחה שהייתי משתגעת מחוסר אונים.
"כן. הוא לא בא לבית הספר, ולא שמעתי ממנו מאז שבוע שעבר."
"הוא בסדר. אני מקווה.."
כיווצתי את עיניי.
"הוא אמר לך משהו?"
"הוא אמר... הוא אמר שזה קשור לאיזו בחורה.."
"בחורה?"
גבותיי התרוממו בהפתעה.
"נייט הוא לא..."
"לא בנוי למחויבות? כן. אבל, גם אני לא הייתי, ותראי לאן הגענו."
חייכתי חיוך קטן.
"כן.. אני מניחה... אתה חושב שהוא.. מרגיש אליה משהו? משהו אמיתי?"
ראיין ניראה כאילו שקל את דבריי ברצינות.
חושב מה לענות.
"אני מקווה."
הנהנתי בהבנה.
"הוא אף פעם לא היה במערכת יחסים אמיתית, הדבר הכי קרוב לזה היה אז, עם קרול וורנר.. וגם זה.. זה היה אפילו פחות אמיתי ממני ומשרלוט."
בחילה התפשטה בגופי כשנזכרתי בתקופה שהם היו ביחד.
הוא שם לב לכך.
"כמו שאמרתי, זה לא היה אמיתי."
"כן, אני יודעת.."
"אני באמת מקווה שמי שזאת לא תהיה, היא תצליח לעשות את מה שאף אחת אחרת לא הצליחה."
"לגרום לו להתאהב." השלמתי.
הוא הנהן.