המניאק מספר אחת שלי

פרק 48

-אווה-

תחשבי על משהו אחר, מטומטת!
פאקינג תחשבי על משהו אחר!

כל אותו הלילה לא הצלחתי לישון.
התהפכתי במיטה במחשבות על היום.
במחשבות עליו.
הבן זונה נכנס לי לראש ולא יצא לי מהמוח.
זה היה מתסכל כל כך בהתחשב בכך שזה בדיוק מה שהוא ניסה לעשות כל הזמן הזה, ונתתי לו את זה.

הסתובבתי לצד השני כך שראשי לכיוון הקיר וגבי לשאר החדר.
תחשבי על משהו אחר, אווה.
כל דבר אחר.
תחשבי על בית הספר. כן. אוקיי. אני יכולה לעשות את זה.
בית הספר ממש משעמם וראיין הוא הדבר היחיד שגורם לי לרצות ללכת לשם.
פאק!!
אסור לי לחשוב עליו.
ככה ניסיתי לשכנע את עצמי, אבל זה ממש לא מנע מהבטן שלי לפרפר כששמעתי את הקול שלו בראשי.
למה זה קורה לי?

אסור לי לרצות את ראיין. פשוט אסור לי.
אבל... כלומר.. זה לא שהוא יידע שאני חולמת עליו..
וזאת הדרך היחידה שאני אצליח להרדם.
זין על הכל.
ברגע שהרשתי לעצמי לחשוב על ראיין, סוף סוף הצלחתי להרדם.
ושנאתי את עצמי על כך שזו הייתה השינה הכי טובה שאי פעם הייתה לי.

~•••~

"את נראת טוב, אווי."
אמרה נעמי שישבה על שולחני בהפסקת האוכל.
היא הביטה בי כאילו מנסה למצוא את החתיכה החסרה בפאזל.
"תודה." חייכתי.
"ישנתי טוב סוף סוף."
"אני רואה." אמרה כשחיוך זימה נפרס על פניה.
"יש לכך.. סיבה מיוחדת?"
הרצנתי את פניי.
אין מה לומר, נעמי ידעה לקרוא אותי כמו ספר פתוח. ככה זה היה מתמיד.
לצערי הרב היא השתמשה בזה נגדי לעיתים קרובות.
כמו עכשיו לדוגמה.

"נו באמת, נומי. איזו סיבה יכולה כבר להיות לזה?"
היא משכה בכתפיה באדישות.
"לא יודעת... אבל אני כן שמה לב להילה שיש מסביבך. קרה משהו טוב. אני בטוחה בזה. ואני גם די בטוחה, שזה קשור לחתיך בעל העיניים הבהירות שיושב מאחורייך..."
סתמתי את הפה הגדול שלה לפני שתפלוט עוד משהו מיותר.
ראיין לא ישב מאחוריי כרגע אבל הוא יכל להכנס לכיתה בכל רגע, וחוץ מזה, היו עוד כמה תלמידים בכיתה חוץ מאיתנו.
"אז זה נכון?!" שאלה בהתרגשות כשהסרתי את ידי מפיה.
"לא, ברור שלא! לא קרה כלום, ואל תגידי שהוא חתיך!"
התרסתי.
היא גלגלה את עיניה.
"כן ברור. את לא רוצה שאקרא לו חתיך, אווה, בגלל שאת רוצה אותו. מתי תביני את זה כבר? זה נקרא קנאה."
היא טפחה על ראשה בידה כאילו גילתה הרגע משהו גאוני.
עכשיו תורי היה לגלגל עיניים.
היא הרימה גבה ושילבה את ידיה על חזה.
נאנחתי. "חלמתי עליו, אוקיי? את מוכנה לשחרר עכשיו?"
היא פערה את פיה.
"אוקיי. זה סופי. את רשמית דלוקה על ראיין מילר."

עיוויתי את פרצופי בגועל.
"לא, אני לא. ואת מעצבנת אותי אז די."
אמרתי בילדויות מוחלטת.
היא צחקה.
"את יודעת, כבר ניהלנו את השיחה הזאת בעבר, וכבר החלטנו שאת יכולה לשנוא מישהו ולהדלק עליו בו זמנית."
אוף.
זה היה נכון.
מה יש לי מהבן אדם הזה? ולמה לא משנה כמה אני סולדת ממנו, הוא ממשיך למשוך אותי אליו כמו מגנט?