המניאק מספר אחת שלי

פרק 43

-אווה-

קורבן אונס.
זה מה שכולם חשבו שאני.
לא נאנסתי.
שרלוט הפיצה עליי שמועות.
הכלבה המזורגגת הזאת.
חשבתי שהיא רק הפיצה עליי שמועות ופרסמה סרטון, אבל מאוחר יותר גיליתי שהיא גם תלתה עליי שלטים בכל בית הספר.
איכס.
במקומה הייתי מתביישת.
כמה דוחה אפשר להיות?

ניסיתי להתעלם ממנה וממה שעשתה כדי לא לתת לה את מה שהיא רוצה, אבל זה לא היה פשוט כל כך.
לא כשהיא והכלבות שלה ריכלו עליי עם כל אדם שהן ראו במסדרון, לידי.

ההפסקה התחילה.
נעמי מצאה אותי על ספסל יושבת ובוכה.
אותו הספסל שבו ראיין ואני נהיינו ידידים.
היא התיישבה לידי וחיבקה אותי.
"היא אמרה שהיא תנקום בי נומי... היא באמת התכוונה לזה." יבבתי לכתפה.
"היא בת זונה שלא מגיעות לה הדמעות שלך, אווה. אני מבטיחה לך שהיא פשוט משועממת וכניראה שסבל של אחרים מבדר אותה. אל תתני לה את התענוג לראות אותך ככה."
"אני יודעת אני יודעת. בגלל זה באתי לפה."
היא הנהנה בהבנה.
"את יודעת שאני תמיד פה בשבילך, נכון?"
"אני יודעת."

אחרי שחזרתי הביתה מבית הספר, או יותר נכון היום הכי גרוע שהיה לי בבית הספר, נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה נתתי לדמעות שניסיתי לשמור במשך היום לצאת החוצה.
סוף סוף.
כעסתי כל כך.
על הכל.
על שרלוט ועל החברות שלה, על האבא המחורבן של ראיין ואפילו עוד יותר על ראיין עצמו.
מה ששרלוט עשתה לי מלחתחילה היה בגללו.
בגלל שהוא, לדברי נייט חשב שלא יזיק לאבא שלו להשתכר באמצע החיים.
אוף!
שנאתי הכל וכעסתי על הכל ונמאס לי מזה כבר.
במשך כל סוף השבוע הייתי עסוקה בלסנן שיחות מראיין.
ושאלוהים יעזור לי, הוא לא הפסיק להתקשר!
ולמרות הכל די הערכתי אותו על זה.
למרות שממש לא התכוונתי לענות לו.

לאחר זמן שלא ידעתי להגדיר בדיוק, התעוררתי מדפיקה על הדלת.
מתי נרדמתי?
קמתי מהמיטה והלכתי לסלון כדי לפתוח אותה.
אמא שלי הייתה בעבודה ואבא שלי שוב לא היה בבית.
רגע לפני שהנחתי את ידי על הידית נעצרתי.
מה אם זה ראיין?
מה אם הוא בא עד לפה כי סיננתי אותו כל הזמן?
מה אם הוא שוב לא יתן לי לסגור את הדלת עד שאני אקשיב למה שיש לו לומר?
ממש לא היה לי זין לזה.
שוב דפיקות בדלת.
"בוטן, זה אני. תפתחי!"
נייט.
מזל.
פתחתי את הדלת והזמנתי אותו פנימה.

התיישבנו על הספה בסלון.
"מה.. מה קורה?" שאלתי.
"מה קורה איתך?" נייט החזיר לי שאלה.
"אני... ב.. בסדר." ניסיתי לשמור על קולי יציב עד כמה שיכולתי.
הוא הרים גבה.
"נו באמת בוטן. אני מכיר אותך. את לא בסדר, ושנינו יודעים למה."
שתקתי.
שנינו אכן ידענו למה.
"מה שהיא עשתה זה.. היא נוראית... בוטן. את לא צריכה לקחת את זה ללב אוקיי? אני מבטיח לך שעוד יומיים כולם ישכחו מזה, חוץ מזה.. זה בכלל לא נכון."
"מה?"
"מה ש... מה שהיא אמרה שקרה, זה לא. אני יודע, אני הייתי שם."
השפלתי את מבטי.
"כן, אני.. לא נאסתי."
לחשתי והרגשתי דמעות מאיימות לצאת כשהזיכרון תקף אותי.
ואז הרגשתי יד מרימה את סנטרי.
נייט הביט בעיניי כשאמר, "זאת. לא. אשמתך."
ואז הסכר פרץ ברגע.
התחלתי לבכות בכמויות.
נייט אימץ אותי אליו וחיבקתי אותו כאילו חיי תלויים בזה.
במובן מסויים הם באמת היו.

"בוטן,"
הוא התנתק מהחיבוק והביט בעיניי.
"היא לא שווה את הדמעות שלך."
זאת הייתה הפעם השנייה שאמרו לי את זה היום.
משום מה הפעם הזאת הצליחה להשפיע עליי הרבה יותר.
הנהנתי והכרחתי את עצמי לחייך חיוך קטן.
הוא השיב לי בחיוך עצוב.
"למה אתה עושה את זה?" מצאתי את עצמי שואלת.
"עושה את מה?"
"למה אתה.. כל כך טוב אליי?"
הוא חיכה כמה שניות שנדמה שנמשכו נצח לפני שענה.
"כי את חברה שלי."
חייכתי.
והפעם החיוך היה אמיתי.
"בקטע אפלטוני, כמובן. אני לא צריך שראיין יהרוג אותי לפני שאפילו קיבלתי רישיון."
גיחך.
גלגלתי את עיניי.
"ראיין יכול לחשוב מה שהוא רוצה. ממש לא אכפת לי יותר."
הוא חייך חיוך זחוח והניד בראשו.
"מה?"
"כלום."
"תעיף את החיוך הזה מהפרצוף שלך, נייט. אני רצינית."
הוא לא עשה כפי שביקשתי.
לקחתי כרית מהספה והטחתי אותה בפרצופו.
"אח אחח, אוקיי דיי! מוריד, מוריד!"

_____________________________

היייייייי
רק רציתי להגיד תודה לכל מי שממשיך לעקוב אחרי הספר ולקרוא את הפרקים ומצביע.
אני ממש מעריכה את זה שיש אנשים שאשכרה קוראים כל פרק אז תודה♡

אני רוצה לבקש מכם משהו.
כדי שהסיפור יתפרסם יותר ממש תעזור לי כל הצבעה והצבעה שלכם!
זה לוקח שנייה וזה ממש עוזר לי.
בואו ננסה בפרק הזה להגיע ל... 15 הצבעות?
זה לא המון אבל זאת התחלה וכרגע זה באמת די הרבה בשבילי אז...

בקיצור תודה לכולכם ומקווה שאתם נהנים מהסיפור♡