המניאק מספר אחת שלי

פרק 41

-ראיין-

"זה נכון?!"
נהמה נשמעה מכיוון דלת הבית שברגע זה נפתחה.
"מה?"
הסתובבתי למראה נייט שנראה עצבני הרבה יותר מהרגיל.
"אבא שלך. אווה. אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדבר."
חשקתי את לסתי.
"כן, אני מבין."
הוא האדים מכעס.
"התקשרתי אליך אולי שלושים פעמים, חשבת לענות לי גם?"
"לא ראיתי." עניתי בקול נטול רגש.
הוא העביר את ידו בשיערו בעצבנות.
"איך נתת לזה לקרות?!"
"איך נתתי לזה לקרות?!! אתה חושב שאני אמרתי לו שילך לשם ויטריד את אווה?! כן?! זה מה שאתה חושב נייט?!! או שאתה פשוט בטוח שאתה גיבור ושאתה היחיד שהיה לו אכפ-"
"מה זה פאקינג קשור ראיין?!"
הסטתי את מבטי ושאפתי אוויר.
"היא יודעת מזה? שזה.. אבא שלך."
כן.
לצערי הרב.
ובגלל המזדיין הזה היא תשנא אותי עכשיו לנצח.
"אני אסיק מזה שכן." גיחך.
"היא לא רוצה לראות אותי."
הוא השתתק.
"היא שונאת אותי, נייט. היא פאקינג שונאת אותי בגללו." החזרתי את מבטי אליו.
הוא הרכין את ראשו.
"זאת לא אשמתך שאבא שלך מניאק, היא מודעת לכך."
"זה לא משנה. אנחנו לא יכולים להשאר חברים אחרי דבר כזה."
הוא הנהן בהבנה.
"תודה על זה."
"על מה?" נייט כיווץ את גבותיו.
"אתה יודע."

~•••~

לאחר הצלצול העשרים בערך ניתקתי את השיחה.
היא שוב לא ענתה.
בפעם הרביעית.
לעזאזל.
התקשרתי אליה שוב.
הפעם ויתרתי לאחר הצלצול השישי.
אין לי זין לשבת ולחכות שתתן לי להתנצל.
אז למה אני מוצא את עצמי ממשיך לשלוח לה הודעות מתחננות ולהתקשר אליה??
פאק!
מה נסגר איתי לעזאזל?
למה כל כך פאקינג חשוב לי להתנצל על משהו שלא אני עשיתי?
למה הרגשתי צורך עז לגרום לאווה לרצות להיות ידידה שלי שוב, או לפחות להפסיק לשנוא אותי?
למה אכפת לי לעזאזל?

לא אכפת לי.
ככה ניסיתי לשכנע את עצמי ללא הצלחה במשך כל סוף השבוע.
מה שלא ממש עבד.
פאק.

"עדיין מסננת אותך?"
פול שבדיוק נכנס לסלון שאל, ופתח פחית קולה.
הוצאתי אוויר בכעס.
הוא לגם שלוק גדול ולאחר מכן הושיט לי את הפחית.
"תודה."
"טיפ לחיים ראיין, דברים כאלה לא עוברים בקלות כזאת. תן לה כמה ימים, לוקח זמן לסלוח על דבר כזה."
"תאמין לי אני יודע."
מלמלתי ולגמתי לגימה גדולה.
"אני שונא את המזדיין הזה.."
"תאמין לי ראיין, גם אני. אבל זה הדבר היחיד שאתה חושב עליו. לעזאזל, ראיין, אתה כבר לא ישן בלילה, אתה חייב לנסות לשכוח ממנו."
"איך אני יכול לשכוח ממנו אחרי מה שהוא עשה?! הבן אדם צריך להיות בכלא, לא להמשיך להסתובב בעולם!"
הוא שתק.
נאנחתי ויצאתי מהבית בכעס.

"חשבת ללכת אליה הביתה?"
"בשביל שאבא שלה ישחט אותי? לא תודה."
נייט גיחך.
"הוא לא ישחט אותך, אם כבר היא כן. למען האמת לא ניראה לי שהיא אפילו סיפרה למישהו על זה."
פאק.
זה כניראה היה נכון.
היא לא הייתה מספרת לאף אחד על דבר כזה.
ידעתי את זה.
הכרתי אותה יותר מדי טוב.
לעזאזל.
"אתה חושב שכדאי לי ללכת אליה הביתה?"
"תראה... אני לא אומר שהיא לא תעקור לך את הזין מהמקום אם תעז להתקרב אליה, אבל.. כן. אני חושב שאתה צריך ללכת."
"זה לא מצחיק נייט. היא באמת תרצח אותי, אין לך מושג מה הלך שם בפעם האחרונה שדיברנו."
"האמת שאני דווקא יכול לדמיין את זה.."
הרמתי גבה לאות אזהרה כשחייך בשעשוע.
"אני יכול ללכת."
הציע.
"מה?"
"כן. אתה יודע, לעומתך אותי היא עדיין מחבבת, אז אולי אני אוכל להרגיע אותה קצת."
לא ידעתי מה להגיד על זה.
היא אכן ככל הניראה הייתה מעדיפה לראות את נייט מאשר אותי, אבל.. פאק. לא יכולתי פשוט לברוח ממנה כמו מניאק מפקיר שמפחד מהתגובה שלה.
"לא לא, אין סיכוי. אני צריך לדבר איתה בעצמי."
הוא שקל לרגע את דבריי לפני ששאל, "ואתה מתכוון לעשות את זה?"