המניאק מספר אחת שלי

פרק 54

-אווה-

ביום שישי בלילה, ראיין ליווה אותי לביתי לאחר שהיינו יחד במשך כל היום.
לא הייתי רגילה לזה,
להיות בחברתו כל כך הרבה זמן, אבל משום מה זה לא הפריע לי.
זה לא שעכשיו היינו חברים טובים אבל נהנתי להיות איתו.
דבר מדהים ומוזר בפני עצמו אחרי כל ההיסטוריה שלנו...

הייתי גמורה מעייפות, והוודקה ששתיתי קודם לא שיפרה את המצב.
"אנחנו צריכים לצאת לדייט." קבע ראיין.
"מה?" פערתי את פי בהלם.
"לא." התנגדתי.
למרות שהמחשבה על לצאת עם ראיין בהחלט קסמה לי...
"כן." הוא התעקש.
פאק.
"ממש לא." המשכתי. גם אם כל כך רציתי לצאת איתו, הייתי חייבת לנצח בקרב הזה.
"ממש כן, נסיכה. תפסיקי להתווכח."
אוי אלוהים...
כשהוא קרא לי ככה...
פעם הכינוי הזה שיגע אותי ושנאתי אותו בטירוף, אבל עכשיו? עכשיו כל פעם שאני שומעת אותו קורא לי ככה, אני מרגישה צמרמורות בכל הגוף.

המשכנו להתווכח על כך אבל בשלב מסוים כבר הפסקתי להרגיש את הרגליים שלי ומצאתי את עצמי בידיים של ראיין.
וואו.
התחושה של להיות שוב בידיים שלו... של להרגיש אותו..
אלוהים... אהבתי את התחושה הזאת בטירוף.
היה משהו כל כך ממכר בבחור הזה, שפשוט לא יכולתי להישאר אדישה אליו.
"ממ... ראיין?" מלמלתי מתוך שיכרות.
"כן?" שאל בקולו הנמוך והסקסי, ויכולתי להרגיש את הנשימות שלו על עורי כשדיבר.
"אתה חמוד." אמרתי בחיוך שובבי.
"אני? חמוד?" הוא שאל משועשע.
הוא באמת היה חמוד.
למה הוא מפקפק בזה?
"כן... ואתה גם ממש לוהט." המשכתי בעודי מעבירה את מבטי על שרירי הזרוע הבולטים שלו.
נשכתי את שפתי.
חיכיתי שיגיד משהו בתגובה.
"גם את." ענה בקול צרוד וניראה כאילו כאב לו לומר זאת.
הסמקתי.
"כמה שתית?"
פלטתי צחוק.
"גמרתי לך את הבקבוק." הודיתי וצחקקתי לעצמי.
"אוי אלוהים..." ראיין נאנק.
"ראיין?" אמרתי שוב.
הרגשתי צורך לא מוסבר לדבר איתו. לשמוע את הקול שלו, שאהבתי כל כך.
"כן, נסיכה?" שאל באנחה.
הוא אמר שגם אני לוהטת.. הוא בטח חושב גם שאני חמודה.
"אתה חושב שאני גם חמודה?"
שאלתי בתמימות.
הוא עצם את עיניו בחוזקה ושאף אוויר.
"כן, את.. את חמודה..."
"יש!" צווחתי בניצחון.
"כדאי שנפסיק לדבר."
"למה?"
"כי אם תמשיכי לשאול אותי דברים כאלה, את תמצאי את עצמך מהר מאוד במיטה שלי שוב, ואנחנו לא יכולים לעשות את זה כשאת ככה."
בלעתי את רוקי.
"אבל אני רוצה לחזור למיטה שלך. היא נוחה."
למרות שהידיים שלו היו נוחות יותר...
"בבקשה מותק, אל תגידי את זה, פשוט... תפסיקי לדבר. בבקשה."
אמר בקול מתחנן.
רציתי להמשיך לדבר איתו אבל גם רציתי לרצות אותו. וחוץ מזה, הייתי ממש עייפה.
עצמתי את עיניי ונתתי לעייפות לסחוף אותי לשינה.

אני אוהב אותך.
שמעתי בראשי.
חלמתי. ידעתי את זה. אבל הקול הרגיש כל כך מציאותי...
הרגשתי מין אושר משונה כששמעתי את המילים האלה.
למרות שלא הייתי בטוחה של מי היה הקול.
רק ידעתי שהוא היה חשוב.
ואז הרגשתי פרפור בלב וחום משונה בחזה, ומשם כבר לא זכרתי כלום.