המניאק מספר אחת שלי

פרק 52

-אווה-

ברגע שהגעתי לבית הספר בבוקר יום שלישי הלכתי לחדר המורים וחיפשתי את גברת ג'ונסון.
לא דבר שמאוד התאים לי בהתחשב בכך שהולכות להיות לי ארבע שעות רצופות של לימודים איתה, אבל הייתי צריכה לדבר איתה. בדחיפות.

"היי, גברת ג'ונסון.. אממ.. אני צריכה לדבר איתך על משהו, בקשר לפרויקט בספרות."
אמרתי ברגע שמצאתי אותה יושבת ושותה כוס קפה.
"אמ.. בסדר. על מה רצית לדבר?" היא טפחה בידה על כיסא שהיה לידה והתיישבתי.
"אני יודעת.. שאמרת שאת לא יכולה לשנות את הזוגות לעב-"
"אני מצטערת, אווה. כבר דיברנו על זה, אני לא יכולה לשנות את הזוגות עכשיו. זו בסך הכל עבודה אחת, אני בטוחה שתוכלו להסתדר ביחד."
"לא, אנחנו לא! תקשיבי אני-"
השתתקתי כששמתי לב למבטה הנוקב.
"סליחה. מה שהתכוונתי להגיד הוא שאנחנו לא מצליחים לעבוד ביחד. לא הספקנו כלום מאז שקיבלנו את העבודה, אפילו לא בחרנו יצירה עדיין." שיקרתי.
הייתי צריכה לגרום לה להבין שאין סיכוי שנצליח לעבוד יחד.
היא נאנחה. "אז כניראה שאין ברירה. תאלצו להתאמץ ולהשאיר בחוץ את חילוקיי הדעות ביניכם."
ואז היא סימנה לי עם ידה שהשיחה הסתיימה.
מכשפה מרושעת...

יצאתי מחדר המורים בכעס ומבלי לשים לב נתקעתי במישהו בחוזקה.
"פאק.." מלמלתי ושפשפתי את ראשי מהמכה אחרי שנפלתי.
הרמתי את עיניי ומבטי התחלף למבט שנאה כשראיתי את ראיין עומד מעליי במבט זחוח.
"צריכה עזרה?" הוא שאל בשעשוע והושיט לי את ידו.
"לא תודה," אמרתי והדפתי אותה ממני.
התרוממתי והתקדמתי קרוב יותר לפניו כשסלידה נוטפת ממני.
"אני לא צריכה את העזרה שלך."

הוא לא נרתע מהכעס בקולי, להיפך.
ראיין לקח עוד צעד קדימה עד שפנינו היו ממש צמודים וחייך.
"אני רואה שלא הצלחת לברוח מהעבודה איתי."
לחש והטה את ראשו.
גם כשעשה זאת הוא עדיין היה גבוה יותר ממני, והייתי צריכה להרים מעט את ראשי, כדי לפגוש בעיניו.
"אידיוט." סיננתי.
"או אני בהחלט אידיוט. אידיוט שאת חולה לו על התחת."
דחפתי את חזהו לאחור ועשיתי לו אצבע שלישית.
הוא צחק כשמעד אחורנית, אבל לא מספיק בשביל ליפול.
"אין מה לעשות נסיכה, את תקועה בפרויקט הזה איתי."
לעזאזל.
לגמרי הלך עליי.

"אז אנחנו הולכות לדבר על מה שקרה ביום רביעי?" שאלה נעמי בהפסקת האוכל כשישבנו יחד בכיתה שלה.
נאנחתי.
"אני לא יודעת.. אני בכלל לא בטוחה אם הבנת נכון את הסיטואציה. אני לא רוצה שתחשבי שיש בנינו משהו, כי אין."
היא הנהנה.
"זה בסדר. אני מבינה שפשוט... לא יכולת לעמוד בפיתוי?" שאלה בחיוך מובך.
"משהו כזה." צחקתי.
"אוף.. ועכשיו אני תקועה איתו להמשך העבודה הזאת, שאין לי מושג בכלל כמה זמן תיקח. ואנחנו לא מצליחים לעשות כלום, זה לא פייר! בגללו אני אכשל."
"אויש נו, את לא תיכשלי. במקרה הכי גרוע תחלקו ביניכם את העבודה כמו שתכננת לעשות."
"זה לא יעבוד. אני לא סומכת עליו מספיק בשביל לתת לו לעשות חצי עבודה."
היא התכוונה לומר משהו נוסף אבל הצלצול שביסר על סוף ההפסקה הגיע.
"כדאי שאני אלך לכיתה." נאנחתי והלכתי לכיוון הדלת.
"אווה חכי!"
הסתובבתי לעברה בשאלה.
בינתיים הכיתה כבר התמלאה לאט לאט בתלמידים.
"מה קרה?" שאלתי.
"אני די בטוחה שהבנתי נכון את הסיטואציה..." היא אמרה והביטה בי במבט רב משמעת.
כיווצתי את גבותיי.
אוי ואבוי.
למה היא מתכוונת לעזאזל?
"בואי ניפגש היום. נדבר." אמרה ושלחה לעברי חיוך חם.
בלעתי את רוקי ויצאתי מהכיתה.

חזרתי לכיתתי והתיישבתי בכיסא בתבוסה.
עכשיו יש ספרות.
וכמובן שאני אצתרך ללמוד עם ראיין, כי המורה שלי שונאת אותי.
"נגמרה ההפסקה, כולם לשבת במקומות בבקשה."
אמרה גברת ג'ונסון וחיכתה שכולם יקשיבו.
"בסדר גמור. אז היום נמשיך כמובן את הפרויקט שלנו... שכל זוג יקחו מחשב וימשיכו לעבוד מאיפה שהפסקתם."
נאנחתי וקמתי לקחת מחשב.
"המורה, אפשר לעבוד בחוץ? יש כאן יותר מידי זוגות ואני לא מצליחה להתרכז." אמרתי כשחלפתי על פניה.
היא הנהנה.
לפחות זה..
"יוצאים החוצה. בוא." זרקתי לכיוון ראיין ויצאתי מהכיתה מבלי לחכות לתשובה.
אנחנו אולי הולכים לעבוד ביחד אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להסתדר.
"מה קרה? לא רוצה שכולם יראו אותנו יחד?" שמעתי את ראיין מגיע מאחוריי.
"אני לא יכולה להתרכז בפנים. רועש מידי."
התעלמתי מהעקיצה שלו. זה לא הולך לעבוד לו הפעם.
התיישבתי על המדרגה הראשונה והוא התיישב לידי.
"טוב.. צריך להתחיל לעבוד. קודם כל אני אכתוב את עלילת הספר בקצרה ואתה תחפש מידע על הסופרת."
פתחתי את המחשב והתחלתי להקליד.
ראיין לעומת זאת לא עשה כלום.
"אתה מתכוון להתחיל לעבוד?" התרסתי.
"אז ככה אנחנו נהיה מעכשיו?" שאל לפתע.
"ככה איך?" שאלתי בזלזול.
"ככה. בדיוק ככה." ענה והביט בי.
חשקתי את לסתי.
"אם יש לך בעיה עם לעבוד איתי אתה מוזמן ללכת לנסות לשכנע את גברת ג'ונסון שתפריד בינינו. בהצלחה עם זה, דרך אגב."
הוא הצר את עיניו ואז נאנח והתחיל לעבוד.

~•••~

אחרי שחזרתי הביתה, אכלתי והתארגנתי עמדתי מחוץ לביתה של נעמי וחיכיתי שתפתח את הדלת.
דפקתי עוד שלוש פעמים ובדיוק כשבאתי לדפוק שוב דלת הבית נפתחה, ומולי התגלתה דמותה של קרול.
"היי." חייכתי.
"היי, בואי תכנסי." אמרה והחוותה בידה לתוך הבית.
"אני חושבת שנעמי בחדר."
"אוקיי. תודה." אמרתי והלכתי במסדרון לכיוון חדרה של חברתי.

"נומי? את פה?"
"כן. רק רגע." שמעתי מתוך החדר ואז היא פתחה את הדלת ונכנסתי לחדרה.
"מה קורה?" שאלה.
"בסדר. מה.. איתך?"
"מעולה."
"למה.. למה התכוונת כשאמרת שאת רוצה שנדבר?"
היא הסמיקה.
"טוב... תראי. אני יודעת.. שג'וש ואני.. לא בדיוק עברנו שם בזמן המתאים אב-"
"אוי נו באמת.. זה כלום נום, כבר אמרתי לך."
"את בטוחה?"
"כן!"
"אוקיי. נגיד וזה נכון, ואת באמת עשית טעות וזה לא היה שום דבר רציני, רק נשיקה, זה עדיין קרה כבר פעמיים!"
"שלוש פעמים.. למען האמת.." מלמלתי.
"מה??" היא פערה את עיניה.
"טוב, אבל זה שום דבר! אני רצינית, אוקיי?"
"אוי אווה.." היא ניערה את ראשה וצחקה.
"זה בסדר!"
"לא, זה לא! אסור לי להיות מאוהבת בראיין! פשוט אסור לי!"
התנשמתי.
נעמי הביטה בי בדאגה.
"אווה, אני פה בשבילך תמיד. לא משנה מה את מרגישה או לא מרגישה. וגם אם זה נראה לך שטויות, אני מכירה אותך, זה לא."
"לא..." הכחשתי.
"אין מצב."
"למה לא?" היא הפתיעה אותי בשאלתה.
"למה לא? בגלל שזה ראיין! א-אנחנו לא.. אנחנו לא מאוהבים! זה לא הגיוני בכלל-"
"אהבה זה לא דבר הגיוני. זה.. פשוט הדבר הנכון."

זה פשוט הדבר הנכון.
לעזאזל עם נעמי הזאת...
למה היא תמיד יודעת להגיד את הדבר הנכון?!
היא חייכה כאילו הרגע קראה את מחשבותיי.
"את מסכימה איתי?"
הנהנתי לאט.
"אולי... אבל זה עדיין לא נקרא אהבה. אני פשוט... לא לגמרי מתעבת אותו. אבל.. אוף איתו! הוא כזה אידיוט! למה אני לא יכולה להיות בקטע של מישהו נורמלי??"
"כי את אווה גרין. את לא נורמלית."
צחקתי.
יש בזה משהו.