המניאק מספר אחת שלי

פרק 65

-ראיין-

"תודה רבה." אמרה אווה לנהג המונית, ושילמה לו, כשיצאנו מהרכב.
היא פתחה את תא המטען והוציאה את התיקים.
"תביאי לי."
"סחבתי את זה כל השבוע, ראיין, אני חושבת שאני יכולה גם עד לבית שלי."
צחקה אווה.
"אווה,"
הרמתי גבה והיא בתגובה גלגלה את עיניה, והביאה לי את תיק אחד.
התכוונתי לקחת את שניהם, אבל אני מניח שגם זה עדיף מכלום.

"אווה!" גברת גרין הרימה את עיניה מהמחשב והתנפלה עליה בחיוך, ברגע שנכנסנו בדלת.
"אמא.. היי." היא צחקה במבוכה וחיבקה אותה בחזרה.
"מייק!" אימה צעקה.
מר גרין הופיע הסלון במהירות, וכשראה אותנו חייך חיוך גדול.
טוב... אני לא בטוח עד כמה הוא חייך לכיווני...

הם התחבקו שלושתם, ואז אווה הושיטה את ידה, ומשכה אותי לחיבוק.
פאק.
נמחצתי בין אווה לאביה.
מר גרין לחץ על גבי אולי יותר מידי חזק, והתחלתי לחשוד שזה לא מכוונות חיבה.
כחכחתי בגרוני כדי לנסות לברוח מהסיטואציה.
לא הייתי בן אדם משפחתי במיוחד, ובטח שלא באופן הפיזי.

נחלצתי מהחיבוק והם התנתקו גם כן.
מביטים בנו בציפייה.
"איך היה, מתוקה?" שאלה גברת גרין.
אווה כרכה את זרועה סביב גבי והביטה בעיניי.
"היה מדהים." היא ענתה בחולמניות כשהחזירה את מבטה לאימה.
"אני לא מאמינה שכבר נגמר."
"תאמיני. ואל תשכחי שיש בית ספר מחר."
אמר אביה ונעץ בי מבט חושד.
הוא אומנם קיבל אותנו בתור זוג, אבל ידעתי שהוא עדיין לא מחבב אותי במיוחד.
בצדק, כמובן.
לא הייתי ראוי לבת שלו.
אף אחד לא היה.
אבל זה לא ימנע ממני מלתפוס עליה בעלות.
גם כאן.
מולו.

קירבתי אותה אליי וחייכתי אליה.
היא חייכה אליי בחזרה.
פאק.
אני לעולם לא אתרגל לעובדה שהצלחתי לגרום לה לחייך.
אני.
הצלחתי.
לגרום.
לאווה.
גרין.
לחייך.
למה לעזאזל זה כל כך השפיע עליי?
חיפשתי בעיניה את התשובה.
כל מה שמצאתי היה מבט מאוהב.
חיוכי גדל.
זאת לגמרי התשובה.

מר גרין כחכח בגרונו.
אווה נאנחה.
"ביי, ראיין." אמרה, אבל לא הסיטה את מבטה ממני ולא זזה צעד.
"ביי." עניתי, ולא עשיתי שום דבר נוסף.
"אוקיי. זה מספיק. השעה מאוחרת אווה. את צריכה ללכת לישון אם את רוצה להצליח להתעורר מחר."
גברת גרין קטעה את הרגע, ואווה ניתקה את המבט.
לעזאזל.
"כן.." מלמלה.
היא פנתה לכיוון חדרה.
"לילה טוב, נסיכה."
היא סובבה את ראשה.
עיניה נלכדו בעיניי והיא חייכה אליי חיוך מאושר.
"לילה טוב, מניאק."

צחקתי.
התעלמנו שנינו מהוריה ממבולבלים שעמדו שם, ולמען האמת זאת הייתה הרגשה נהדרת.
היא נעלמה בחדרה, נפרדתי מהוריה, וצעדתי בחזרה לביתי.
נכנסתי הביתה.
המקום היה שקט וחשוך.
כרגיל...
אמא בטח ישנה כבר ופול, מתמסטל איפשהו, או מתעלס עם אנני.

דפקתי על דלת חדרו ולא הייתה תשובה.
כמו שחשבתי.
נאנחתי ונכנסתי למקלחת.
זאת הולכת להיות מקלחת ארוכה...
שטפתי מעצמי את כל הלכלוך מהשבוע האחרון.
הסתבנתי ביסודיות רבה הרבה יותר מבדרך כלל, וחפפתי את השיער כמה שיותר טוב.
לאחר שהרגשתי שעשיתי עבודה טובה מספיק, יצאתי מהמקלחת ולבשתי בוקסר שחור.
מתתי מעייפות, והמיטה בהחלט נראתה מפתה כרגע...
אבל גם גוועתי ברעב.
החלטתי ללכת למטבח ולהכין לי משהו לאכול.
פתחתי את המקפיא, הוצאתי לחם קפוא וחיממתי אותו.
הכנסתי לתוכו נקניק ואכלתי.
זאת לא הייתה הארוחה הכי נורמטיבית שאכלתי, אבל הייתי רעב,
וזה הספיק בשביל לספק את הצורך הזה.