המניאק מספר אחת שלי

פרק 6

-אווה-

אחרי בית הספר חזרתי הביתה, ונפלתי על המיטה בעייפות.
התגעגעתי לבית הזה.
"אווה חמודה את בחדר?" אמי נכנסה וראתה אותי.
"בקשר לארוחת הערב מחר, הזמנתי אורחים אז בבקשה תתלבשי יפה בסדר חמודה?"
"בטח."
"מצוין."
היא יצאה מחדרי ונשכבתי במיטתי.
אני רק אניח את הראש לכמה דקות..
חשבתי ונתתי לעיניי להעצם.

למחרת התעוררתי כשעוד היה חושך בחוץ.
הסתכלתי בשעון שבנייד.
04:00
פאק.
ישנתי כל הזמן הזה?
בהצלחה עם להישאר ערה מחר..
ניסיתי להמשיך לישון כדי שלא ארדם בבית הספר.
באמת הייתי צריכה להתרגל לשעות שינה נורמליות.
נאנחתי והתהפכתי.
אחרי כמה זמן שהרגיש כמו נצח, בו לא הצלחתי לישון בכלל הסתכלתי שוב בשעון.
04:49.
ברצינות??
נאנחתי.

בבוקר כבר הייתי ערנית לחלוטין אבל הרגשתי שבעוד כמה שעות כל העייפות שהייתה אמורה
להתפוגג בלילה תכה בי.

כל היום בבית הספר לא הצלחתי להתרכז.
אפילו כשראיין נופף לי בנחמדות לא היה לי כוח לגלגל עיניים.
חזרתי הביתה גמורה ונפלתי על המיטה.
תיקון שעות השינה יחכה ליום אחר.
עכשיו אני הולכת לישון.
החלטתי ופיהקתי פיהוק גדול.

"היי, גברת גרין. מה נשמע?"
"היי נעמי! איזה כיף לראות אותך שוב."
שמעתי דיבורים מהסלון.
נעמי כאן?
פתחתי את עיניי ושפשפתי אותן בכוח כדי לראות ברור. כמה זמן ישנתי?
הסתכלתי בטלפון לראות מה השעה.
18:00.
נהדר. פשוט נהדר.
טוב לא ציפית לפחות מזה.. אבל באמת הגיע הזמן לקום.
קפצתי מהמיטה וצעדתי לכיוון הסלון.
"אווה! יופי שהתעוררת. באו לבקר אותך."
אמי קידמה את פניי.
"היי!" נופפה לעברי נעמי.
"היי." עניתי, עדיין ישנונית.
"בואי תכנסי."
נכנסנו לחדרי. "וואו! לא הייתי פה מלא זמן.."
היא התבוננה סביב חוקקת את חדרי בראשה.
"הזמנתי גם את פיבי. זה בסדר?"
"ברור. כמה שיותר יותר טוב."
היא חייכה.
"אז... מה עושים?"
"האמת היא ש.. לא תכננו להשאר כאן עכשיו.
רצינו לקחת אותך לאנשהו.
את יודעת לסרט או באולינג. לא בילינו יחד מאז שנה שעברה. אבל ניתן לך להחליט! לאן בא לך ללכת?"
"אמ.. סרט נשמע טוב."
"מושלם!"
לפתע פיבי נכנסה בדלת. "היי בנות."
"היי פיבי! בדיוק סיכמנו שנלך לסרט."
"מגניב, איזה?"
"בואו נבדוק מה יש." הצעתי ונכנסתי לאתר של בית הקולנוע לראות אילו סרטים יש בשעה הזאת.

~•••~

כשנכנסנו לבית הקולנוע היה יחסית ריק.
הסתובבנו קצת עד שהגענו למוכר הפופקורן.
קנינו פופקורן אחד ענק, ולימונדה גדולה לכולנו.
"הנה הסרט שלנו!" רצנו אחרי פיבי מנסות להשיג אותה. "חכי!" קראתי.
כשהצלחנו סוף סוף להגיע אליה עצרתי לנשום.
היא חייכה אלינו מבויישת.
"סליחה.."
"זה בסדר." הרגיעה אותה נעמי בעודה ממשיכה להתנשף.
"שניכנס?"

האולם היה גדול וכמעט ריק.
היו שם עוד קבוצה אחת של כמה נערים ונערות, ועוד כמה אנשים שבאו לבד.
התיישבנו במקומות שהזמנו מראש וחיכינו שהסרט יתחיל.
בחרנו בסרט מצוייר.
כי זה הכי כיף! הוא היה על חיות מדברות שיוצאות למשימה.
רצינו משהו קליל. למרות שהעדפתי אקשן, זה היה סרט מצחיק.
שמחתי שהלכנו אליו.

וכשנגמר הסרט כבר היינו גמורות.
"אנחנו חייבות לעשות את זה יותר." החליטה נעמי.
"לגמרי. אבל בפעם הבאה נעשה את זה גם אם לידי וקיארה!"
"ברור."
הנהנתי.
אחרי שיצאנו מבית הקולנוע נפרדנו אחת מהשנייה וכל אחת הלכה לדרכה.
בעודי צועדת הביתה נתקלתי בראיין מילר.
ברצינות? הוא עוקב אחרי או משהו??
כאילו ההצקות בבית ספר לא מספיקות לו.
כמעט כל שיעור היום האדיוט הזה לחש לי דברים מפגרים.
הפעם זה לא הולך לעבוד לו.
"היי נסיכה."
שום תגובה.
"מתעלמת ממני? טוב, וואו זה פוגע."
ניסיתי לעקוף אותו אבל הוא חסם את דרכי.
ניסיתי לעבור מהצד השני, אבל מסתבר שהאדיוט הזה מהיר יותר ממני.
"דרך אגב נסיכה, ראיתי שהתעלמת ממני כל היום. זה ממש העליב אותי, את יודעת?"
"אני צריכה לעבור. אכפת לך?" שאלתי וסימנתי לו לפנות לי מקום.
נשמתי עמוק.
"אכפת לי מה?"
לנשוף ולשאוף...
"לזוז מהדרך!"
"מה? אני מפריע לך לעבור? אז למה לא פשוט אמרת לי?"
הרגשתי את העשן יוצא לי מהאוזניים.
לא! לא הפעם.
חייכתי אליו חיוך שלוו, והטתי את ראשי.
"עכשיו אני אומרת לך."
ניסיתי להשמע רגועה כמה שאפשר.
"בטח נסיכה, בשבילך הכל."
נשכתי את שפתי בניסיון לא להגיב לאמרה הזאת, שבהחלט הייתה אמורה לערער אותי.
הוא חייך בשעשוע.
מטומטם.
עקפתי אותו.
מה תגיד על זה עכשיו הא?
"אה כן כמעט שכחתי.." הוא אשכרה לא סותם.
"זה בנוגע לארוחת הערב היום."
קפאתי.
לא.
לא לא לא לא לא!
שיט!
שכחתי כמה האמהות שלנו חברות טובות.
כשהיא אמרה שהיא תזמין אורחים היא בטוח התכוונה למשפחת מילר!
הסתובבתי חזרה אליו.
"מה?" תבעתי לדעת.
"זה פשוט ש.. אמא שלי אמרה לי ללבוש משהו מכובד. אז חשבתי לי מי מבינה יותר באופנה מאשר נסיכת האופנה בכבודה ובעצמה אווה גרין!"
הסתכלתי עליו בהלם מוחלט.
הוא רציני? ניסיתי לקרוא את הבעת פניו אבל הוא נראה רציני לחלוטין.
על אף שכבר יצא לי לראות אותו משקר והוא אכן שקרן טוב.
""אנ..אה-אתה רוצ..מה??"
"מה לא ברור? אני רוצה שתעזרי לי לבחור בגדים לארוחה היום בערב."
"למה שאני אעשה את זה?"
"כי ביקשתי ממך. מה את תסרבי לעזור לחברך הטוב ביותר?" הוא עשה פרצוף נפגע.
התחלתי לצחוק בקולי קולות.
"עד כדי כך משעמם לך שאתה בא להציק לי? תגיד לי איך בכלל ידעת איפה למצוא אותי?"
"אמא שלך אמרה לי. אחרי שהסתבר שאת לא בבית."
הוא בא אלי הביתה? למה?
"למה אתה צריך עזרה ממני? אתה לא יכול לבחור בגדים בעצמך?"
"אני יכול ותאמיני לי שגם הייתי מעדיף. אבל מה לעשות שהאמהות שלנו חושבות שבגלל שהן חברות אז גם אנחנו. כל היום היא מנדנדת לי איזה כיף שאוכלים אצל גרין. אולי סוף סוף תוכל להיות קצת עם אווה. כל כך הרבה זמן לא ביליתם יחד."
הרמתי את גבותיי בפליאה.
אבל האמת היא שאני מסכימה איתו במקרה הזה.
גם אמא שלי בטוחה שאנחנו חברים ואז כל ארוחה כזאת אנחנו צריכים לסבול ולשבת אחד ליד השניה.
"תן לי לנחש, אתה אמרת לה שאין לך משהו חגיגי ללבוש אז היא אמרה אולי תשאל את אווה? היא תשמח לעזור לך, היא אוהבת אופנה."
"בול."
נאנחתי.
זה הולך להיות פשוט נהדר.