פרק 63

765 42 30
                                    

-ראיין-

"בוקר טוב נסיכה."
החזקתי את הפלאפון צמוד לאוזני ביד אחת, ובידי השנייה ניסיתי לנעול נעליים.
"בוקר טוב ראיין." היא ענתה לי בקול ישנוני.
חייכתי.
"הרגע קמת?"
"לא.. אני סתם עייפה. נשארתי אתמול ערה עד מאוחר..."
עברתי לנעול את הנעל השנייה.
"תני לי לנחש, קראת עד שנירדמת עם הספר ביד?"
"אתה מכיר אותי.."
כן.
בהחלט הכרתי אותה.
קשרתי את השרוך והלכתי למטבח.
מכין לעצמי כריך מאולתר עם נקניק.
"כבר צחצחת שיניים לפחות?"
שאלתי בחיוך זחוח.
"כן. אני שונאת שהפה שלי מסריח."
"והתלבשת? או שאת עדיין בטייץ הקצרים האלה?"
"ומה אם אני אגיד לך שאני לא לבושה עכשיו בכלל?" שאלה בקול מפתה שידעה טוב מאוד שיעמיד לי את הזין.
"אז אני אבקש שנעביר את השיחה הזאת מיד לשיחת וידאו."

היא צחקה.
"אני מעדיפה לשמור את זה לרגע שבו באמת ניפגש."
"אין לך מושג כמה אני מצפה לזה..."
"ראיין?"
"כן, נסיכה?"
"תעזור לי.."
"איך אני יכול לעזור לך?"
"אין לי כוח להתלבש..." היא נאנחה בעייפות.
"אה זה בסדר. אני מעדיף אותך ככה בכל מקרה."
"נו ראיין, אני רצינית! אני מתה מעייפות ואפילו לא בחרתי בגדים אתמול."
"אפילו לא בחרת בגדים אתמול??" השתנקתי בקול תדהמה.
"תמשיך לצחוק עליי, מניאק. בסוף שנינו נאחר, כי אתה יודע שאתה לא תלך לבית הספר בלעדיי."
"כן, רק שלי לא אכפת להבריז.."
"לעזאזל איתך!" התלוננה אווה.
צחקתי.
"טוב בסדר, בסדר... הנה אני עוזר לך. קדימה מותק, את יכולה, את מסוגלת, אני מאמין בך!"
אמרתי ונגסתי בכריך.
"אתה רואה? זה לא כל כך קשה לתת לי מוטיבציה אחרי הכל."
המהמתי והמשכתי לאכול.
"דיברת כבר עם ההורים שלך לגבי האוהל?"
שאלתי לאחר שבלעתי את הביס.
"כן. הם אמרו שאנחנו יכולים לקחת אותו, ושאם נהרוס אותו אני יכולה לשכוח מלקנות עוד ספרים בשנה הקרובה."
"מצוין, לפחות עכשיו תצליחי לישון בלילה."
"חה חה. רק שתדע שאני מפקירה בידך את גורל הספרים שלי, ושאם בגללך הם לא יקנו לי יותר ספרים, אתה לא תצא מזה בקלות."
"אוי ואבוי לי! רק אל תפגעי בי, נסיכה!"
"אתה לא תצחק עוד הרבה כשאני אנקום בך. תאמין לי, יש לי עוד מחברת תוכניות מכיתה ג'. בערך בחצי מהרעיונות שם, לא הייתה לי הזדמנות להשתמש."
לא הייתי טיפוס פחדן, אבל אני חייב להודות שזה אכן הרתיע אותי. הכרתי את אווה של כיתה ג', והיא הייתה טיפוס מאוד מסוכן אז. בדיוק כמו עכשיו למעשה...

"אוקיי. אני אשמור על האוהל. נשבע."
יכולתי לראות אותה מחייכת מצידו השני של הטלפון.
"כבר התארגנת?"
"כן. למעשה ברגעים אלו ממש אני יוצא מהבית שלי לכיוונך."
"טוב, תתכונן. בקושי הספקתי להתלבש, שלא לדבר על להסתרק.. זה כניראה יקח עוד זמן עד שנצא."
"תאמיני לי שאני בכל מקרה מעדיף להיות איתך מאשר ללמוד."
לקחתי את המפתחות מהסלון ופתחתי את המכונית של אימי.
עבר שבוע מאז שדיברנו עם ההורים שלנו, ונהפכנו לזוג באופן רישמי, ומאז הספקתי לעשות רישיון.
אמנם עדיין הייתי צריך מלווה, אבל שמתי זין על החוק בעניין הזה.
ונראה שאמא שלי החליטה לסמוך עליי שאף שוטר לא יתפוס אותי.
או שפשוט לא היה לה כוח לנסוע איתי כל פעם...
העדפתי להאמין לאפשרות הראשונה.

המניאק מספר אחת שליWhere stories live. Discover now